סיפור נערה-פרק 3-הפרח

"מה עשית?!"
ההד של הזקן עדיין נשמע בחלל החדר והנערה התיישבה על ברכיה.
"אני מצטערת..אבל זו הדרך היחידה" מילמלה הנערה.
"מה זאת אומרת הדרך היחידה?! למה לא התייעצת איתי לפני שנתת לה את הפרח?!" הזקן התיישב על כיסאו הגדול והחום מעור פרווה של חיה.
"אל תדאג..אם זה לא יעבוד אני אפעל בתוכנית ב'" אמרה.
"מה תוכנית ב'?" הזקן נרגע והביט בשערה של הנערה.
"אל תדאג" הנערה קמה ועינייה הגדולות והתכולות הביטו בזקן "היא תפעל, אני מבטיחה" אמרה ונעלמה מעיניו של הזקן.
"אני מקווה בשבילך" אמר.
ביום למחרת כשהשתחררתי מבית החולים שמתי את הפרח באגרטל גדול וארוך ושמתי בתוכו מים וכך שמרתי על הפרח, דאגתי שהוא לא ינבול ולפעמים הוצאתי אותו לשמש.
הפרח לא נבול אלה להפך, גדל והפך ליפה יותר ושמחתי לראות אותו גדל.
אחרי שלושה ימים נשכבתי לישון ובדקתי את הפרח טוב-טוב לפני שהלכתי לישון.

"עוד שניה והכל יהיה מושלם" הנערה אמרה לעצמה בזמן שצעדה בשקט לעבר הפרח ובדקה מדי פעם שאנה לא התעוררה.
היא התחילה להוציא מכיסה שקיק קטן שפיזר אחריו אבקה והנערה התחילה להתעטש בשקט.
"למה את כאן?" פתאום שמעה את קולה של אנה כשהייתה כל כך קרובה לפרח.
"אני..אני" מילמלה הנערה והחביאה בכיסה את השקיק בתקווה שאנה לא ראתה את השקיק.
"אמרת שתבואי בעוד שבוע, לא?" שאלה אנה.
"כן..אבל.." הנערה גימגמה.
אנה קמה ממטתה "תראי איך השקעתי בצמח היפה הזה" אמרה אנה וליטפה את עליי הכותרת של הפרח.
לרגע אחד ניצוץ של זיכרון נראה לנערה.
היא הייתה בגיל של אנה, וגידלה את הפרחים האלה, היא השקיעה בהם כל כך הרבה מאמץ ואהבה אותם ותמיד הגנה עליהם מכל צרה ועכשיו, הפרח הזה שהיא כל כך אהבה זה הפיתוי של התוכנית, לרגע הנערה כל כך כעסה על עצמה ואחריי זה שינתה את דעתה כשנזכרה שהזקן הציל את חייה.
החושך ירד ואליסיה הקטנה מיהרה ללכת הבייתה אבל לפני זה הסתכלה על הפרחים האדומים שלה בפעם האחרונה ומיהרה לחזור הבייתה לפני שיתחיל הגשם.
כשהגשם התחיל אליסיה לא הפסיקה לצפות בפרחים שלה מהחלון שחדר שלה ופתאום ראתה שני אנשים ניגשים לפרחים שלה, היא הייתה חייבת לעצור אותם ולכן רצה במהירות לעבר הפרחים שלה וכשפתחה את הדלת לא ראתה את האנשים ומולה התחוללה שרפה ענקית, אחותה הקטנה ג'ינג'יר התחילה לבכות ואמא של אליסיה וג'ינג'יר הייתה עסוקה מדי בלתפוס את אליסיה ולמצוא מחסה.
"הפרחים שלי!" אליסיה התחילה לבכות וליילל."מתוקה מהר" אמא תפסה בזרועה של אליסיה אבל אליסיה התנגדה "לא!" אליסיה השתחררה מזרועה של אמה ורצה לעבר השרפה."אליסיה! אליסיה!" אמא התחילה לצרוח בקולי קולות והתחילה לבכות שבתה תחזור חזרה "לא אמא! אני צריכה להציל את הפרחים שנותרו בחיים!" צעקה אליסיה ונעלמה מעינייה של אמה.
אמא תפסה באחותה הקטנה ג'ינג'יר, ושתיהן רצו אחריי אליסיה.בגלל שאמא של אליסיה היא אם חד הורית בגלל שאביהם מת מסרטן לפני שלוש שנים כשרק ג'ינג'יר הופיעה ברחם של אמא.
אמא הסתכלה לכל הכיוונים וניסתה למצוא את בתה "אליסיה! אליסיה!" הלהבות התחילו להתחזק והשתלטו על הבית הקטן שלהם שהתחיל לעלות באש.
אליסיה סובבה את ראשה וראתה את אמה מוקפת בלהבות אש שמתחילות להתקרב אלייה ואחותה התחילה לבכות כי הייתה רעבה.
"אמא!" לאליסיה כבר לא היה אכפת מהפרחים, בגללה אמא שלה ואחותה הקטנה, היחידים שקרובים אלייה נמצאים בסכנה.
"אליסיה!" האמא צרחה ואז אמא וג'ינג'יר נעלמו בלהבות והגשם התחיל לרדת שנית על שערה של אליסיה.
"אמא!" אליסיה צרחה בקול חנוק והתיישבה על ברכיה ובכתה.
הנערה ניערה את ראשה מהזיכרון הנוראי, מאז קוראים לה גלית בשביל שהאחרים לא ידעו שזאת היא שניצלה ולכן שינתה את שמה.
"אני..אחזור" מילמלה גלית ונעלמה.
"מוזר..בטח חלמתי" אמרתי ונשכבתי לישון.
"איזה חרא של יום נכון?" קיבלתי את זה כברכה של בוקר טוב מיובל כי שמחתי לראות אותה מחכה לי ליד הדלת כדי שנלך לבית הספר.
"את מצפה לו כך?" שאלתי אותו בזמן שקשרתי את שרוכי הנעליים שלי.
"לא יודעת…אבל אני מקווה שלא תתעלפי שנית, אני אשמור עלייך" יובל קרצה אליי בחיוך ושמתי את הרצועות של התיק על הכתפיים ונפרדתי מההורים שלי.
חייכתי אלייה ופתאום נזכר במה שקרה היום בלילה כשהנערה הזאת התפרצה אליי לחדר ומיד שכחתי את המקרה הזה, את היום הזה אני אבלה בלי הזיכרון הזה.
"למה לא יצאת מהבית כל כך הרבה זמן?" יובל קטעה את השתיקה של שתינו.
"א' בגלל שהייתי חולה.ב' טיפלתי בפרח יפייפיה" אמרתי וחששתי שתישאל ממתי אני מגדלת פרחים כי אני אף פעם לא גידלתי פרחים.
יובל נראתה כאילו אני משקרת לה ואז מיהרתי לומר לה "הנה בואי נעצור ליד הספסל ואני אוציא אותו ואראה לך" הצבעתי על הספסל ושתינו ניגשנו לספסל והנחנו את התיקים שלנו עליו.
פתחתי את התא הגדול של התיק והוצאתי משם צנצנת, דומה לזו שהייתה לחיה בסרט "היפה והחיה" אבל עם מכסה ויותר קטן.
"הבנתי.אבל תעני על שאלה אחת, ממתי את מגדלת פרחים?" שאלה יובל ושמה את הרצועות של התיק על הכתפיים וסימנה לי להמשיך ללכת ועשיתי כמותה והמשכנו ללכת.
"קיבלתי את הפרח במתנה להחלמה" שיקרתי.
"יואו! זה נהדר! מי כבר נתן לך פרח אחד ולא זר שלם יוקרתי?" שאלה יובל.
"אוי יובל תעשי לי טובה, כאילו שאני זוכרת, כל כך הרבה ביקרו אותי שאני כבר מבולבלת מי נתן לי איזו מתנה" אמרתי ויובל הינהנה להסכמה "אני מבינה".
עד מהרה אני ויובל הגענו לבית הספר אחרי שסיפרתי לה מי אני זוכרת שנתן לי איזו מתנה ובכניסה לבית הספר כל הילדים נראו רגילים וניחשתי שאף אחד לא יודע שהייתי בבית החולים כי בקושי מכירים אותי, רק כשיש טקסים או משהו הם נזכרים בשמות.
כשהגענו למסדרון של השכבה עיניי התרוצצו בחיפוש אחר יון אך לא ראיתי אותו בכלל ולכן נואשת נכנסתי לכיתה אחריי יובל.
"לא הצלחתי" מילמלה גלית.
"מה זאת אומרת?!" הזקן הזדעזע מדבריה של גלית שתמיד עשתה את המשימות שנתן לה מעולה.
"זאת לא אשמתי, הלכתי כמו רוח רפאים והיא התעוררה כאילו ידעה שהייתי צריכה לבוא" אמרה גלית.
"תצטרכי לפתות אותה לבוא הנה" אמר הזקן והביט בתמונה הגדולה שלו מעל האח שהייתה תלויה גבוה באמצע כל התמונות שמסביבו.
"אבל למה? לא הסברת לי למה אתה זקוק לילדה הקטנה הזאת?" שאלה גלית וקמה על רגליה מבטה נעוץ במבטו של הזקן שהיסס לספר לה.
"העניין הזה הוא מאוד סודי, מעטים מכירים אותו" מילמל.
"תמשיך" ציוותה.
"זאת נבואה עתיקה שיום אחד תיוולד מישהי שתקום ותשמור על המימד הזה והמימד השני" עינייה של גלית התגדלו כששמעה את המילים "המימד השני".
"רגע, רגע, רגע, מה זאת אומרת "המימד השני?"" שאלה.
"המימד שמקביל למימד הזה, את עוד תגלי.והילדה הזאת היא הילדה של הנבואה" הזקן נראה כאילו סיים את דבריו ולא ימשיך.
"ואיך אתה יודע שזאת היא?" שאלה גלית.
"יבוא היום ואת תדעי איך אני יודע" הזקן חייך אלייה חיוך נחמד שהיא אהבה לראות וככה השתכנעה שזה נכון.
"את מי חיפשת במסדרון?" יובל לחשה אליי.
"את יון" לחשתי אליי והצצתי אל עבר המורה לאנגלית גברת גלין לבדוק אם היא מסתכלת עלינו.
"אלוהים אדירים!! את מאוהבת בו?!" יובל רצתה לצעוק אבל לחשה.
"לא…פגשתי אותו בתחרות הגלישה הקיציית וסתם רציתי לשאול אותו מי זכה כי לא ראיתי את הסוף ומיהרתי הבייתה" מיהרתי ללחוש לה בחזרה לפני שגברת גלין תסתכל על הכיתה ותראה אותנו לוחשות אחת לשניה.
"ממתי את מתעניינת בגלישה?" יובל שאלה אותי שהצלצול צילצל ומיהרנו לצאת מהכיתה לתאים שלנו.
"הייתי בחוף הים והיה לי משעמם אז הלכתי לצפות בתחרות הגלישה ונפגשנו שם במקרה" אמרתי.
"אההה" יובל הינהנה לסימן הבנה.
התחלתי לסובב את המנעול של התא שלי ופתאום שמתי לב שיון הולכת עם ג'סיקה הילדה המקובלת של הכיתה לשנו והחלטתי יותר לא להתקרב ליון וההחלטה הזאת קצת הכבידה עליי אבל נעלמה דיי מהר.
"היי אנה" שמעתי פתאום את קולו של יון מאחוריי והחלטתי לא לענות.
"היי אנה" חזר על מילותיו.
"הי" מילמלתי.
"היי מה קרה שלא היית כל כך הרבה זמן?" יון נעמד מולי עכשיו בזמן שהכנסתי והוצאתי דברים מהתא.
הבטתי ביובל שהביטה בי במבט של "אני לא רוצה לדבר עכשיו איתו" והיא הינהנה ונעמדה ביננו.
"אהה סליחה יון אבל אני ואנה חייבות לרוץ הבייתה יש לנו סידורים דחופים, זוכרת אנה?" יובל החטיפה בי מבט חטוף והינהנתי במהירות לא מבינה מה אני עושה, סגרתי את הדלת של התא ומיהרתי לרדת בגרם המדרגות.
"היי חכי!" שמעתי את קולו של יון ואז את קןלה של ג'סיקה "אתה לא צריך אותה, היא סתם לוזרית".
"לא אכפת לי מהי!" יון צעק על ג'סיקה אבל את השאר כבר לא יכולתי לשמוע כי יצאנו מבית הספר.
"למה רצית להיפטר מיון?" יובל שאלה אותי אחריי כמה נשיפות כבדות אחריי הריצה שעשינו במדרגות.
"כי ככה, אני יודעת שהוא יודע שאני מסתובבת איתך והוא היה יכול לשאול אותך מה קרה לי ולמה לא הגעתי אבל הוא לא דאג לשאול אז לא מתחשק לי לדבר איתו" אמרתי.
"וואו את ממש קשה כמו אבן" אמרה בשקט "אבל את לא מבינה שזה יון?!! מה אם הוא נדלק עלייך?! מה תעשי?! גם תנסי להיפטר ממנו בעזרתי?! אז לא זאת הפעם האחרונה שאני באה לקראתך לעזרה" יובל זעפה ולא ידעתי מה לעשות.
"אני יודעת שזה יון והכל אבל….אם הוא דלוק עליי הוא היה צריך לעשות את זה לא?" חיכיתי לדעתה של יובל.
"לא נראה לי…אני חושבת שהוא רצה לשמוע את זה ממך" אמרה . תשובה טיפשית בהחלט תשובה טיפשית, הוא היה אז יכול להשיג את המספר נייד שלי או משהו!.
נאנחתי וניסיתי למצוא נושא אחר אבל פשוט הלכנו עד הבית שלי בשתיקה.
"ביי" יובל מילמלה והתחילה לצעוד לעבר הבית שלה "ביי" מילמלתי ובראש מורכן הלכתי לכיוון הדלת של הבית.
בזמן שעירבבתי את השוקו כדי לשתות משהו קר ומתוק הבטתי סביבי כדי לבדוק שהנערה לא מסתכלת עליי ועומדת להפתיע אותי שנית.
לאחר מכן יצאתי מהבית והלכתי לחנות שמעבר לפינה שמוכרים שם זרעים של צמחים ופרחים ורציתי לקנות זרעים לגינה של הפרח הזה שהנערה נתנה לי.
לפני שפניתי התנגשתי במשהו חזק ועצמתי את עיניי מיד וכשפקחתי אותן הנערה עמדה מולי מחייכת חיוך מתוק.
"מה?" הבטתי בה זועמת, נו באמת! אני מבינה שהיא לא נותנת לי ללכת לכל מיני מקומות..אבל פרחים אפשר ללכת לקנות נכון?!.
"לא דווקא אסור.דווקא לא אלה" אמרה הנערה ואז צץ בראשה רעיון.
"אני מגדלת פרחים כאלה בבית אולי תבואי אליי ואתן לך קצת זרעים?" שאלה הנערה.
"אין מצב, אני לא הולכת עם זרים" אמרתי מיד והתחלתי ללכת והיא הופיעה משומקום וחסמה לי את הדרך שנית.
"אני לא זרה, את עוד תכירי אותי עכשיו בואי נמהר" אמרה במהירות.
התחלתי להסס מה יחשבו ההורים שלי "אל תדאגי, בקשר להורים שלך- אני כבר אטפל בזה" הנערה חייכה אליי.
"אוקיי" אמרתי לבסוף והנערה הוציאה שקיק קטן מהכיס שלה ואת התכולה שבו פיזרה עליי, היה לזה הרגשה נעימה כמו מים שנשפכים עלייך אבל זו הייתה אבקה עדינה שכשנפלה על שערי ועל הבגדים נעלמה.
כשהשקיק התרוקן הנערה חייכה אליי "נזוז?" שאלה והינהנתי במהירות.
"אוקיי אנחנו צריכות צמחייה" אמרה הנערה והביטה סביבה ואז נעצרה על שיחים "בינגו! בואי מהר!" אמרה ושתינו רצנו בחשאי לשיחים.
"אוקיי עכשיו רוצי במהירות לשיחים וכשתגיעי – תקפצי!" אמרה.
התחלתי לרוץ לעבר השיחים וכשהייתי במרחק נגיעה קפצתי והרגשתי שאני עפה.
"יואו! אני עפה!" קראתי בשמחה.
"כן בהחלט" ראיתי פתאום את הנערה לידי.
"אז לאן אנחנו עפות?" שאלתי ובינתיים עפתי לכיוונים שונים ומדי פעם נגעתי בעננים הנעימים והרכים, איזו הרגשה מוזרה זו להיות בשמיים!.
"לבית שלי" גלית חיפשה מילה מתאימה כדי לומר לה איפו הבית שלה "הבית שלי דיי רחוק מכאן אז נצטרך לעצור בלילה לשינה" אמרה.
"אהה אוקיי" אמרתי