סיפור נערה- פרק 6- הכל אני

"שלום לך" נער יפייפיה עמד מולי ותפס בצווארה העדין של אליסיה.
"תעזוב אותה!" צעקתי עליו והיד שלי התחילה לזוז לכיוון התליון.
"הפעם זה לא יעזור לך" חייך הנער.
הרגשתי פתאום שמישהו מושך לי בתליון והתחלתי לצרוח בקולות כואבים.
"אהההה תעזוב אותי!" צרחתי.
"תעזוב אותה!" אליסיה הצטרפה אליי והביטה לתוך עיניי ואני לתוך עינייה.
שפתייה נעו וניסו לומר משהו ואני ידעתי מיד על מה היא מדברת.
"תתרחק!" צעקתי והנער נפל על הרצפה.
אליסיה השתחררה במהירות ונעמדה לצידי במהירות.
הנער התעורר ותפס את ראשו לסימן שזה כואב לו.
"הוא מרגיש כאב?" שאלתי אותו וחשבתי שהשאלה מגוכחת, מי לא מרגיש כאב, אבל אז ראיתי את אליסיה מנענעת את ראשה לשלילה והייתי טיפה המומה.
"הוא לא מרגיש כאב, אני אסביר לך הכל מאוחר יותר, התליון יעזור לך בינתיים, פשוט תשתמשי בו כמו שהשתמשת בו" אמרה אליסיה ואני מבולבלת הינהנתי.
שתיי ידיי נעו לבד ונראו כאילו תופסות משהו והתליון שלי זהר בצבע כחול כהה-בהיר כזה.
ואז כאילו מישהו תפס את הנער, הנער נראה תפוס כזה ואז ניערתי את כפות ידיי והוא התחיל לזוז למעלה ולמטה.
אלוהים לאן נכנסתי.החלטתי לעצום את עיניי ולעשות תנועות שונות בידיים.
לבסוף פתחתי את עיניי בעדינות ומסתכלת על המקום שבו הנער היה בו ונעלם פתאום.
"איפו הוא?" שאלתי את אליסיה שעמדה באותו מקום שעמדה.
"הוא הבטיח שיחזור, הוא לא ידע שאת כל כך חזקה" אמרה כאילו למדה את זה בעל פה.
———–
בערב הגיעו ההורים שלי, והלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שבמלון הקרוב ביותר אלינו ושכחתי איך קוראים לו.
ברגע שנכנסנו הייתי חייבת לשירותים וניתקעתי שם איזה עשר דקות, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי!.
אחריי מה שקרה היום אני חייבת לדבר עם אליסיה, וידעתי שיהיה קשה למצוא אותה.
———–
בסוף כשיצאנו מהמסעדה שמעתי משהו מאחוריי השיחים, הייתי נורא סקרנית מה זה שם ולכן ניגשתי לשיחים שהיו צמודים אחד לשניי.
"היי!" שמעתי את קולה של אליסיה, לפני שניגשתי אלייה הבטתי סביבי וכשראיתי שאף אחד לא רואה אותי ניגשתי אלייה.
"היי! את חייבת לי הסבר על היום!" אמרתי לה דיי מעוצבנת שהיא לא אמרה לי מילה.
"אנחנו צריכות ללכת" אמרה אליסיה מביטה בי כאילו ידעתי על זה קודם.
הרכנתי את ראשי "אני לא אעזוב יותר אחריי שעזבתי כבר בלי התראה" אמרתי בשקט ואליסיה נשמה עמוקות.
"תשמעי, זה לטובתך!" אמרה אליסיה והרמתי את ראשי ישר אלייה.
"אה יופי! עכשיו את מוכנה ללכת?" שאלה אליסיה.
שתקתי. לא היה לי מה לומר הבטתי בה עמוקות ואז ידעתי שאני חייבת להתנגד.
"ההורים שלי בטח מחפשים אותי, אני אלך" אמרתי והתחלתי לצעוד מתוך השיחים.
אליסיה רצה אחריי "חכי! את לא יכולה סתם ללכת! זה חשוב שנעזוב עכשיו" אמרה אליסיה ונראתה רצינית לגמריי.אני מאמינה לה שזה משהו רציני אבל אני פשוט לא יכולה לקום וללכת פתאום כמו שעשיתי כבר!.
"אני לא אלך! מה לא ברור?!" קראתי וצעדתי במהירות משם, אבל מאחוריי שמעתי את אליסיה נושפת ואז הסתובבתי והיא נעלמה, ידעתי שהיא עוד תחזור עם אותה בקשה.
————-
כשהלכתי לישון וכיביתי ת'אור הבטתי סביבי. עדיין חשבתי על כל הדברים שקרו לי היום, עד שפתאום שמעתי רעש של נפילה.
קמתי מהר מהמיטה ופתאום האור של החדר שלי נדלק. הפעימות של הלב שלי נעשו מהירות יותר, מה קורה כאן?!.
פתאום הנער הזה שוב נראה מולי "היי" אמר מחייך לעצמו.
"אל תתקרב אליי!" קראתי, מתרחקת.
"בואי נעשה את זה בעדינות, את תבואי איתי, תתני לי את התליון וגמרנו" אמר הנער.
"לא" עניתי מיד, מה אני עושה?! הוא עלול להרוג אותי!.
"טוב אז נלך בדרך הקשה" אמר בשקט ואז נפלתי על המיטה שלי בחוזקה, ניסיתי לתפוס משהו אבל הוא פשוט ניער אותי בכל החדר כמו בובה, למרות שניסיתי להשתחרר לא הצלחתי.
בסוף נפלתי על המיטה והתחלתי להיצמד ולהתרחק כמה שאני יכולה "מה דעתך? אולי תסכימי ללכת איתי?" שאל אחריי זה והחיוך שלו לא נמחק.
תיפול! בבקשה תיפול! התליון שלי זהר, אליסיה….בבקשה בואי.
—————
'אוף! מה היא חשבה לעצמה?!' חשבה אליסיה בזמן שעפה לה בשמיים חזרה לביתו של הזקן.
פתאום הרגישה שהתליון הופעל "אוח!… לא אכפת לי! שתסדר בעצמה!!" קראה בכעס.
אליסיה התחילה להרגיש שהתליון מצפצף "אווו!! היא הייתה חייבת לא להקשיב לי!" קראה אליסיה ונעלמה.
————–
הייתי כבר על סף מותי כשהנער הידק את אחיזתו שצוואר שלי "נו, אז את מוותרת?" שאל הנער. "בחיים לא!" קראתי ונתתי לו בעיטה חזקה בבטן והפלתי אותו לאחור.
היעלמות! אמרתי לעצמי ונעלמתי פתאום והופעתי במרפסת של הבית שלי.
פתאום מהשמיים ראיתי את אליסיה "אליסיה!" קראתי אלייה. אליסיה הביטה עליי ועפה לעבריי.
"מהר! עופי איתי!" קראה אליסיה כשהנער צץ פתאום.
תעופה! ביקשתי בתוך תוכי והתחלתי לעוף עם אליסיה "זה לא יעזור לך אלי-" ביקשתי לדפוק אותו בקיר והוא נדפק מעצמו, ציחקקתי לעצמי כי זה נראה מצחיק.
"את בעלת התליון, את יכולה לבטל את התעופה שלו ליום שלם" אמרה אליסיה כשהוא התחיל לעוף לעברנו.
תפסיק לעוף, תפסיק לעוף!. התליון שלי זהר בחוזקה והנער נפל למרפסת שלי "אני נשבע לכן שאני עוד אשיג את התליון הזה!" אמר הנער ונעלם.
"טוב, נזוז?" אמרה אליסיה שלא הייתה עדיין המומה מכל מה שקורה, כאילו היא רגילה לזה.
הינהנתי ואליסיה פיזרה עלינו משהו, התאטשתי ונעלמנו.
————–
התחלתי לדאוג בקשר להורים שלי ויובל, אליסיה הבינה מיד שאני דואגת "אל תדאגי, זה לכמה זמן, את חייבת, את בסכנה, בגלל שאת בעלת התליון כל אחד מהצד השני ירצה אותך" אמרה אליסיה והשתתקה.
"מה זאת אומרת "הצד השני"?" שאלתי ואליסיה נאנחה "אני אסביר לך מתישהוא" אמרה אליסיה ועפנו בשקט.
"תגידי יש מצב שאני נוגעת באטמוספירה?" שאלתי אותה למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי, אבל אליסיה פשוט הרימה את כתפייה "תנסי ותראי, אותי זה אף פעם לא עניין" אמרה אליסיה ונראתה משועממת.
חייכתי אלייה במבט משועשע "קדימה!" תפסתי בידה והיא נראתה מופתעת והעפתי את שתינו למעלה "הצילוו!!" צרחה אליסיה, מוזר…פעם ראשונה שהיא צועקת לעזרה. פתאום ראיתי שחור לגמריי והרגשתי הרגשה מוזרה "טוב האסטרונאוטים חייבים לנסות פעם לצאת מהחללית ולהרגיש מה זה באמת!" קראתי ואליסיה נראתה משועשעת כמוני "טוב לפעמים את יכולה להיות מה זה צודקת!" קראה אליסיה ושתינו ציחקקנו