סיפור נערה- פרק 7- אפשר להירגע, זה לא עד כדי כך נורא

אליסיה הציעה שנתחיל באימונים כבר מחר, בגלל שלא היה לי שום מושג איפו אני וגם לא שאלתי את זה ידעתי שאני יכולה לסמוך על אליסיה.
את ארוחת הבוקר הצלחתי בקושי להשיג כשאליסיה הציבה בפניי אתגר, אם אצליח לתפוס בעזרת התליון את הארוחה, אני אקבל אותה. ובגלל שלא הייתה לי בררה אחרת והייתי ממש רעבה, פקדתי על התליון להוציא שתיי זרועות שיתפסו את הארוחה שהריחה כל כך טוב.
אליסיה הייתה זריזה ולא נתנה לזרועות הגדולות לחטוף ממנה את הארוחה, דיי התעצבנתי שאני לא מצליחה אבל אז החלטתי שאפשר לרמות קצת, שמתי לב שאליסיה עפה אחורה ופקדתי על התליון שתהיה שם אבן גדולה מאחוריה.
היא התנגשה באבן והארוחה נפלה מידייה והזרועות שלי מיד תפסו את הארוחה הטעימה.
אליסיה חייכה אליי "את מעולה" אמרה אליסיה וחשבתי שאני מרמה אבל עשיתי הכל מעולה, היא חיכתה שאני אעשה את זה ואפעיל קצת את השכל היושן שלי.
—————–
"ואת אמרת שאת גרועה" חייכה אליי.
"כן.. טוב לפעמים. אני עדיין לא מאמינה לכל זה" אמרתי והבטתי לעבר אלסיה, ידעתי שהיא חושבת על משפחתה המתה וכאב לי בלב כאילו דוקרים אותי שלא לדבר על מה שיש לי בבית הספר.
לפתע נזכרתי ביובל ודמיינתי אותה מייללת על הכתף של יון.[
"היא נעלמה כבר פעם אחת ועכשיו שוב!! מה אני אעשה בלעדיה?!" צעקה יובל בדמיון שלי.
"ש… היא בטח תחזור כמו פעם שעברה" אמר יון.
התעוררתי מהדמיון שלי כשאליסיה מסתכלת עליי מודאגת "בואי, אני אראה לך משהו" אמרה ועצמה את עינייה ולחשה משהו ופתאום התחילה לעוף למעלה.
לחשתי "תעופה" והתחלתי לעוף. אתם בטח שואלים איך זה לעוף? אז זה כמו ללכת לבית הספר או לכל מקום אחר, רק באוויר.
פתאום הרגשתי שמשהו רוטט לי בכיס של המכנס. בגלל שלא הייתי בבית ולא החלפתי בגדים, נשארתי באותם בגדים מסריחים.
"היי!" אליסיה העירה אותי ממחשבותיי בעוד אני מרחרחת כמו גור כלבים את המכנסיים שלי.
"אוי לי. רק אל תספרי את זה לאמא שלי טוב? היא כל כך כועסת עליי כשאני מרחרחת את הבגדים שלי" אמרתי לה בטון רציני והיא צחקה כאילו סיפרתי בדיחה.
"אל תדאגי, היא לא תדע מזה כלום!" אמרה אליסיה בחיוך.
"לאן אנחנו עפות?" העברתי נושא.
אליסיה החטיפה לי מבט מחוייך "טוב את לא רוצה להיות מסריחה כל היום, נכון?" אליסיה חייכה אליי, טוב אני חולה על החיוך שלה ואני מודה בזה!.
אני לא מבינה, למי היא מתכוונת ב "את לא רוצה להיות מסריחה כל היום" אבל הרגשתי את עצמי מהנהנת אלייה באיטיות, כאילו קלטתי הכל.
התקרבנו לאזור מגורים איזשהוא כי הופיעו בתים גבוהים, ומרכז קניות גדול.לרגע הבנתי שזה האזור מגורים שלי! "למה הגענו הנה?" נעצרתי במקומי.
"טוב… את באה או לא?" שאלה אליסיה מתעלמת מהשאלה שלי.
"טוב.." אמרתי והרכנתי את ראשי. עפנו לאט לעבר המחסן האחורי של הקניון.
"אף פעם לא הייתי כאן" אמרתי ואליסיה הינהנה "כן אני יודעת, עכשיו, תהפכי את עצמך לשקופה" אמרה אליסיה ופתאום נעלמה.
"אליסיה?!" שמעתי את עצמי שואלת.
"אני כאן! מהר תהפכי את עצמך!!" קראה אליסיה ונאנחתי. פקדתי על התליון להפוך אותי לשקופה ופתאום, באמת לא ראיתי את עצמי.
"בואי נזוז" אמרה אליסיה ולומר ת'אמת זה היה מוזר לראות אותה והיא אותי למרות שאף אחד יותר לא רואה אותנו.
נכנסנו דרך המחסן ויצאנו לקניון דרך השירותים של הגברים, זה היה דיי דוחה אבל לא נורא.
עלינו לקומה השנייה במדרגות הנעות כשילדה קטנה התחילה לבכות לאמא שלה "אמא! קיבלתי מ..מכה!" , האמא נראתה מעוצבנת ולכן אמרה "איך את קיבלת מכה?! כל הזמן הזה עמדת לידי!".
"אופסי!" מילמלתי ואליסיה נראתה כעוסה "אסור שידעו שאנחנו כאן בכלל" אמרה אליסיה ונכנסנו לחנות אחת של בגדים, היו שם מלא בגדים מדהימים.
"את יודעת מה טוב בזה שאת שקופה?" שאלה אותי אליסיה.
"מה?" אמרתי כאילו אני כבר יודעת את התשובה.
"שאת יכולה לקחת מה שבאלך!" אמרה אליסיה. או-אוו.. אנחנו הולכות לגנוב! אני לא אוהבת את זה… "את כל הזמן עושה את זה?" שאלתי אותה בעדינות ואליסיה חייכה " רק במקרים דחופים כמו שלך" אמרה והתחלנו להעמיס בגדים.
כשיצאנו משם מלאות בגדים, פתאום ראיתי את יובל ויון שואלים אנשים משהו "אני שנייה באה" אמרתי לאליסיה שהביטה בחלון ראווה של איזשהי חנות לנערות והיא הינהנה כמהופנטת.
לפני שהיא תתחרט ניגשתי בעדינות ליובל ויון שהתיישבנו בספסל שלפני היציאה.
"אני לא אראה אותה יותר לעולם!" ייללה יובל ויון נראה פשוט מאוכזב.
יון היסס אבל לרגע חשבתי שהוא ראה אותי, אה, לא הוא לא.
"היא בטח תחזור כמו פעם שעברה" אמר יון לבסוף ויובל הצליחה להוציא ממנה חיוך וניגבה את הדמעות שכמעט יצאו מעינייה "כן.. אולי אתה צודק" ועכשיו יובל חייכה חיוך מאושר.
פקדתי על התליון לתת לי דף קטן ועט ומיד שניי הדברים הופיעו בידיי. כתבתי במהירות ליובל וליון "היי יובל! זאת אני, אנה! אני אסביר לך הכל יותר מאוחר כשאני אחזור, אבל רק שתדעי שאני כל הזמן לידך, חברתך אנה".
התעופפתי טיפה באוויר והפלתי את הפתק מידיי לכיוונה של יובל. בהיתי בה מלמעלה, היא נראתה מאושרת "תראה! פתק מאנה!" קראה יובל בהתרגשות.
יון קרא את הפתק במהירות ונעץ בו עיניים, מה הבעיה שלו? אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה כי מיד הופיעה מולי אליסיה שנראתה לחוצה. "אנחנו צריכות לעוף מכאן, עכשיו!" קראה אליסיה ועפנו לכיוון היציאה, אבל לפני שיצאנו החטפתי מבט ליובל המאושרת ובמיוחד ליון שעדיין נעץ עיניים.
——————
"מה קרה?" ניסיתי לעוף הכי מהר שאפשר כדי להיות ליד אליסיה." עוקבים אחרינו" אמרה במהירות ונכנסתי ללחץ, רק לא שוב הנער הזה! אמן שלא, אמן שלא…
"אז לאן אנחנו עפות?" שאלתי את אליסיה שנראתה אפילו יותר לחוצה ממני, זה אומר שמשהו רציני קורה כאן. "אנחנו עפות לאין שלו אסור ללכת" אמרה אליסיה והדגישה את המילה "לו".
היא מתכוונת לנער והייתה לי הרגשה שהוא לא לבד "ומה עכשיו? הוא קרוב אלינו?" שאלתי ואליסיה נראתה מוטרדת. נוו ברור! עם השאלות הדפוקות שלי מי יהיה רגוע?!.
"לא, אבל הוא יודע שאנחנו מתרחקות ממנו. הוא הביא איתו צבא ולכן אנחנו לא נוכל להתמודד איתו לבד" אמרה אליסיה, נו טוב, כך ידעתי.
עפנו בשתיקה ובמהירות עד שפתאום אליסיה צווחה מכאב והתחילה ליפול למטה "אליסייייייייייה!!" צרחתי ועפתי לעברה ודמעות זלגו לי מהעיניים. תפסתי אותה ונעמדתי על הקרקע והנחתי אותה "עופי..כמה שיותר מהר.." מילמלה. אחריי שאליסיה מילמלה היא הביטה בי ועצמה את עינייה. לא ידעתי מה לומר, ולא ידעתי מה פגע באליסיה אפילו! אני כזאת דפוקה! מה אני אעשה עכשיו?! הרבה שאלות עברו במוחי ולא הייתה לי תשובה לאף אחת מהן.
"אני לא אעזוב אותך אליסיה" אמרתי והרגשתי שאליסיה היא כמו אחותי הגדולה שאני כל כך אוהבת.
קרעתי חלק קטן מהמכנס המסריח שלי וקשרתי אותו סביב פצע שנפתח לאליסיה וירד ממנו דם.
אליסיה פקחה לאט- לאט את עינייה "לכי.. את תמותי אם תישארי כאן…" אמרה אליסיה ונשמתי עמוק "אם אני אמות בכל מקרה, אני מעדיפה שזה יהיה לידך" אמרתי ופרצתי בבכי, כאב לי בית החזה והרגשתי שלא יכולתי לנשום.
התחלתי לבכות בשקט כך שכמו בסרטים זלגו לי דמעות מהעיניים ונפלו על החולצה הורודה של אליסיה. דמעה אחת התחילה לרדת לי מהפנים עד בית החזה ושם היא נפגשה עם התליון שלי שפתאום זהר בצבעי קשת מקסימים וזוהרים.
ניגבתי את דהמעות האחרונות שלי וחייכתי חיוך מאולץ. בבקשה שהתליון יעזור, ואז אני אתנהג הכי יפה שאפשר! אני לא אקיא מדג מסריח, אני לא אשאיר את המחשב דלוק, אני לא אתחצף אל אמא שלי, ואני אמצא לי אהבה סוף כל סוף.
————–
יון פתח את עיניו לאט והביט בחלון שבחדרו "זה הזמן" חייך לעצמו.
—————
"נוו בבקשה אלוהים! אני יאכל ארוחת בוקר ואצחצח שיניים!" המשכתי עם הנאום שלי כבר חמש דקות, אבל שום דבר לא עזר.
פתאום האור מהתליון עלה למעלה וזהר בשמיים "או יופי! כאילו שזה יע-" פתאום נפלו כל מיני ניצוצות בכל מיני צבעים, והגנתי על עצמי בכף יד הימנית שלי ופתאום שלוש ניצוצות נכנסו לי באותו הזמן לכף היד, הרגשתי נעימות חמימה ואז פתאום חזר הצבע הרגיל של התליון שלי והכל חזר לקדמותו.
ניגשתי לאליסיה בבהלה, הנחתי עלייה את כף ידיי הימנית והתחלתי לבכות עלייה "הלוואי.." גימגתי בבכי "הלוואי שהכל היה כמו בסרטים, שהיה יוצא לי קסם מהיד והייתי מחזירה את אליסיה לחיים…
פתאום אליסיה נעלמה ונכנסתי לתוך מקום ורוד של בכי של תינוקות.
"היי אל תבכו!" התעצבנתי פתאום, רציתי לכעוס על הכל, אפילו על יובל, על כך שאף אחד מכל מי שאני אוהבת לא הציל את אליסיה שהראתה לי מי אני באמת.
פתאום יצאה מאיזו חשכה מוזרה אישה בת 37 או 38 וחייכה אליי.
האישה הזו הייתה כל כך דומה לאליסיה! בפנים, בגוף.. בהכל!. הייתי המומה, זה לא ייתכן! זאת זאת…
"את אמא של אליסיה!" קראתי ופתאום מן החשכה יצאה ילדה קטנה בת גילי, בת 10 אולי וציחקקה משהו, היא נראתה מאושרת והחזיקה בידה של אמה "וזאת אחותה של אליסיה!" קראתי בהלם.
"אני לא יודעת מי זאת אליסיה" האישה אמרה בקול רך כמו שיש לאליסיה.
"אליסיה זאת הבת שלך! היא חשבה שבשרפה את מתת אבל את לא! היא ברחה כי לא יכלה להסתכל על זה!" צעקתי על האמא כאילו אני אליסיה שכועסת על אמא שלה שלא מצליחה לזהות אותה.
"יש לי בת יחידה" האם ענתה מיד.
התקרבתי אל האישה ולקחתי את ידה והתרכזתי ופתאום יצא לי כדור זוהר מידי ושמתי אותו הידה של האישה "זה כדי שתזכרי" אמרתי ונעלמתי מהמקום הורוד הזה כשהקול של אחותה הקטנה של אליסיה נשמע מרחוק.
אליסיה עדיין שכבה באותו מקום והפעם ידעתי מה אני צריכה לעשות! אני צריכה להתרכז ולהיזכר בהכל.
—————-
"אוחח! הוא מאחר ואנחנו רק מפספסים הכל!" קרא בכעס כשהצבא סביבו הביטו בו כאילו מודאגים.
"טוב מצדי ש-" הוא התחיל לומר ואז ההוא עף לעברו במהירות "אני מצטער, אדוני, הייתי חייב למצוא דרך מילוט" אמר ועיניו היו דומות למישהו מאוד מוכר….
—————–
מתוך ידיי יצאה איזו צורה מעוותת של משהו, וזה נראה כמו קסם כי הוא נצץ, כיוונתי אותו לכיוון אליסיה וזרקתי אותו כמו כדור שעף ונכנס אל תוך אליסיה, זה היה דיי מוזר לראות את זה והייתי מבולבלת רק לשנייה ואז חייכתי, כי אני עשיתי את זה.
אליסיה פקחה את עינייה בעדינות שנצצו משמחה "את.. את…את לא עזבת אותי!" קראה אליסיה בהמומה- שמחה כזאתי.
הינהנתי במהירות והיא חיבקה אותי. אנשים! אני מכריזה בזאת שאני רוצה ומקווה שכן, אני אחותה של אליסיה (אמן!!).
"את חיה!" קראתי ואליסיה חייכה אליי "גם את".
——————-
לאליסיה היה קשה לעוף אז עפנו לאט עד שפתאום שמענו רעשים מוזרים ואליסיה ניסתה לעוף כמה שיותר מהר. פחדנו שאלה הם, אופס, מאוחר מדי לחשוב על זה.
חבורה ענקית של אנשים בג'קט צבאי, וראשם כסוי בהם ואז הופיע הנער עם עוד מישהו לא מוכר.
"אתן ממהרות?" שאל הנער בחיוך ניצחון. "לא אנחנו מתאוששות" אמרה אליסיה ונראתה רצינית לגמריי.
"טוב.. אז לא יפריע לך שאני אקח את התליון ואת תלכי איתו ביחד?" שאל הנער בנחמדות וזה שהיה לידו והיה עמוק בתוך הג'קט האפור שלו.
הרגשתי שהעיניים שלי נראו עיניים שנואות "שכח מזה!" החטפתי מבט לאליסיה שעשתה לי מבטח של "תברחי אני כבר אגיע אלייך" התחלתי לעוף הכי מהר שיכולתי אבל זה שעמד ליד הנער התחיל לעוף אחריי, הוא דיי זריז, אין סיכוי שאני אחזיק מעמד עוד הרבה.
לפתע הוא נעצר והתבונן בי "אני מותר לך הפעם. אבל פעם הבא אני מבטיח שלא" אמר ועיניו שנצצו מתוך הג'קט האפור נראו עכשיו בצבע כחול כמו ים, רק רגע, הוא ממש מזכיר לי מישהו. אבל אז הוא נעלם "יון?" הייתי המומה לגמריי, זה ללא ספק היה יון והתחלתי ליילל מכאב שהלב שלי נשבר. יון הוא בעצם האויב שלי, הוא עוקב אחריי ועושה כאילו הוא מאוהב בי אבל כל הזמן הזה הוא עקב אחריי!. בכיתי בשקט עד שראיתי שאליסיה עפה אליי, ניגבתי מהר את הדמעות הדומיות שלי, כדי שאליסיה לא תחשוד בי.