סיפור פנטזיה-פרק א'

היום כל-כך יפה,השמיים כחולים וללא עננים,הנוף מושלם,אך אני לא רואה את כל זה.אני לא יכולה לשמוח ביום הזה,אפילו אם הוא כל-כך דורש את זה.
מסביב יש המון עצים ואני שמחה,לא,בעצם לא שמחה,מודה על כך שיש פה צל.מאחוריי,אני שומעת את הוריי מדברים ביניהם בלחש,משתדלים לא להפריע.
אנחנו מתקדמים יותר ויותר לעומק בית הקברות שנראה מואר באור הבוקר ולא מקום שקבורים בו מאות אנשים מתים.אני כבר רואה את ההתקהלות סביב קברה של קסנדרה,החברה שלי.
קסנדרה ברוקס היא…לא,בעצם הייתה,כל-כך קשה לדבר עליה בלשון עבר.הייתה החברה הכי טובה שלי.היא הייתה יפהפייה וידעה להקשיב ברצינות כזו,שלא היית מהסס לפני שהיית מספר לה משהו,כי היית יכול להיות בטוח בכך שהיא תקשיב לך.יש לה שיער שחור.למה אני מתבלבלת,אני חושבת לעצמי,כי אני פשוט לא יכולה להאמין שהיא איננה,שהיא לא כאן.שאין מישהו שאני יכולה לצחוק ולדבר איתו.אני פשוט לא יכולה להאמין שחייה של נערה מתבגרת בת שש-עשרה נקטעו בגלל נהג שיכור מטומטם.חיים שלמים שאבדו ואינם.
אני רוצה לזעוק זעקה מרה אל אלוהים,אף על פי שאני לא חושבת שהוא באמת קיים,אבל אני חייבת לפרוק את כל מה שאני מרגישה עכשיו,ובהתחשב בנסיבות,הוא המתאים ביותר.
מצדדיי אני רואה כמה ילדים שאני מזהה,מהשכבה שלי.אני מהנהנת לעברם והם לעברי.קסנדרה לא הייתה אחת הילדות הפופלריות ביותר,אבל,כמו שכבר אמרתי,מי שרצה תמיד יכל למצוא אצלה אוזן קשבת.
איש הדת,ובכן,מצטערת,אבל אני לא זוכרת איך קוראים לאחד שמנהל את טקס ההלוויה.וזה גם ככה לא משנה.הלוואי ובכלל לא היה צורך בכך.אילו קסנדרה הייתה פה,היא בוודאי הייתה אומרת שזה מעורר השראה וכותבת על זה באחד מן הסיפורים שלה.כן,שכחתי לציין את זה,אני סנילית,מצטערת. קסנדרה כותבת…כתבה כל מיני סיפורים.הרבה,קראתי חלק מהם,והיה לה כישרון.אמרתי לה שהיא צריכה להוציא את זה לאור,אבל היא סירבה.אני מרגישה עצב גם על סיפוריה,מכיוון שרובם לא היו גמורים.
לפתע,אני מתחילה לבכות.אני לא אמורה להיות מופתעת מכך,נכון?בכל זאת,היא החברה הכי טובה שלי.הדמעות זולגות וזולגות ואני אפילו לא מנסה לעצור אותן.אני נותנת להן לזלוג ולנסות לרפא מעט את הכאב,אף על פי שאני יודעת שזה בלתי אפשרי.
"סוואנה?" אני שומעת לפתע קול מלפניי.אני מזהה אותם,אלו הם הוריה של קסנדרה.כשאני פוגשת במבטם,אני כמעט ולא מזהה אותם.פניהם חרושי קמטים ודמעות ובעיניהם ניכר מבע של עצב.הוריה של קסנדרה היו מיוחדים,בעצם,הם עדיין ישנם,אבל הם לא יחזרו להיות מה שהיו פעם.הם תמיד צחקו ולקחו את החיים בקלות.שניהם היו אמנים,אז אני מניחה שזה קשור לכך.קסנדרה הייתה ביתם היחידה,אז אני מניחה שזה אפילו יותר קשה.לפחות כשיש כמה אחים במשפחה,עדיין יש שורשים.
אני לא יכולה לעצור בעצמי ופשוט רצה אל בין זרועותיה של ליליאן ברוקס,אמה של קסנדרה. בהתחלה,היא נועצת בי מבט מופתע אך במהרה מתרככת ומצמידה אותי אל חיקה,מלטפת את גופי הרועד.באותם הרגעים,אני לא חושבת על כלום.רק בוכה ובוכה.
"ששש…" מרגיעה אותי ליליאן, "אל תבכי.אני בטוחה שקסנדרה לא הייתה רוצה שאנשים יבכו ככה ביום הקבורה שלה." היא אומרת ובעצמה בוכה.שתינו מרגיעות אחת את השנייה ואני לא רוצה לצאת מבין זרועותיה שמספקות לי תחושות הגנה וחום,תחושות שלהן אני זקוקה כל-כך.
"סוואנה," הפעם פונה אליי אביה של קסנדרה,מארק, "חשבנו ש…"
אני מסתכלת אליו בעיניים פעורות לרווחה,לא מבינה למה הוא מתכוון.ליליאן מנסה לעודד אותו להמשיך,לא להתבייש ולסגת באמצע.
"חשבנו ש…מכיוון שקסנדרה נהרגה ו…כמו שאת יודעת,השאירה מגוון של סיפורים אחריה," אני מהנהנת ומנגבת את דמעותיי,אני תוהה לאן הוא חותר. "בכל מקרה,אנחנו רוצים…בעצם,מבקשים את זה ממך בשמה של קסנדרה.אנחנו מתכוונים לסיפור ספיצפי אחד במיוחד,אולי שמעת עליו, למרות שאף פעם לא קראנו אותו,היא אף פעם לא נתנה לנו להסתכל," הוא אומר ומסתכל על ליליאן בגעגוע עז,עיני שניהם מוצפות דמעות ועצב וכל התחושות האלו הולכות ומתערבלות בי, "אנחנו מבקשים ממך,בבקשה,להמשיך את הסיפור.להמשיך את היציירה של קסנדרה.לא היינו מבקשים את זה אלמלא ידענו שאנחנו יכולים לסמוך עלייך,הרי אנחנו יודעים עד כמה הייתן קרובות."
הוא מוציא מכיס חליפתו השחורה דיסק-און-קי ודוחק בי לקחת אותו.אין לי ברירה,אז אני תוחבת אותו לכיסי.אני תוהה למה בחרו דווקא בי,הרי ,נכון שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי,אבל,אני פשוט לא יודעת לכתוב סיפורים.אני מעדיפה לקרוא,קסנדרה היא בדיוק…הייתה בדיוק ההפך ממני. היא אהבה לכתוב מאשר לקרוא.וכך,בעיניים נוצצות מדמעות,אני ממשיכה לבהות בשמיים,מקווה שאם יש אלוהים,קסנדרה נחה על משכבה בשלום.