סיפור פנטזיה-פרק ב'

פרק ב'
יש אמרה כזו, "החיים חייבים להימשך." אני יודעת שזוהי אמרה נכונה, אבל אני פשוט לא יכולה להמשיך הלאה.יכול להיות שזה נשמע דרמטי במיוחד,אבל אני לא יכולה בלי קסנדרה,בלי הצחוק שלה,בלי כל הדברים שהייתה מספרת לי.הכל נראה כל-כך אפור וחסר חיים.אני מדוכאת ונשארת במיטה.אני בקושי מצליחה לישון ולאחרונה יש לי סיוטים.אני רואה בחלומי את התאונה,אני חשה אותה,אני רואה את גופתה המדממת של קסנדרה על הכביש ואז אני מתעוררת בבעתה.
אך,אני מנסה להתנהג כאילו הכל נורמלי.אני הולכת לבית הספר,נפגשת עם חברותיי,הולכת לחוגים,אך הכל נעשה מונוטוני כל-כך ואני עושה את הכל בצורה מכנית ורובוטית.כבר אין לי את החשק להשקיע במיוחד,כי אני לא רואה בזה טעם.
ההורים החטטניים שלי,כמובן ששמו לב לזה והחליטו לשלוח אותי לפסיכולוג.אי אפשר להגיד שהוא גרוע,אבל אני פשוט לא יכולה לבטא את הרגשות שלי בפניו.אז,יוצא שבמשך כל הפגישה אני פשוט שותקת.הוא מנסה לדובב אותי,לשאול מה אני מרגישה,אבל אני לא נענית להצעותיו. אני פשוט לא יכולה לדבר על מה שאני עוברת.
"קדימה,סוואנצו'ק," אומרת אימי ומעיפה את השמיכה מעליי,היא התחילה לקרוא לי שוב פעם בשם החיבה בו קראה לי כשהייתי קטנה,וזה מעצבן אותי יותר ויותר.אני לא ילדה קטנה ואני יכולה להסתדר לבדי. "יש בית-ספר היום,זוכרת?"
"מממ…" אני אומרת באנחה.אין לי כוח ללכת לבית הספר היום.אני כל-כך עייפה.כל מה שאני רוצה הוא פשוט להישאר במיטה ולבכות.
"סוואנה," אומרת לי אימי ונאנחת ברגע שהיא רואה שאני מכסה את עצמי בשנית, "מה עובר עלייך לאחרונה?אני יודעת שאיבדת חברה טובה,אבל זו לא סיבה להתבודד בבית."
"אני לא מתבודדת," אני מתעצבנת עליה, "רק לפני כמה ימים הלכתי למפגש של השכבה,מה את רוצה ממני?"
"כן,אבל נראית כל-כך מדוכאת,כאילו שאת עושה לי טובה בכך שאת הולכת." אומרת לי אימי בטון המעצבן והדאגני שלה,שאני כל-כך שונאת.
"אמא,אני בסדר," אני אומרת לה בחדות, "הנה,אני קמה לבית הספר. מרוצה?"
"השאלה זה לא אם אני מרוצה,אלא אם את מרוצה." היא אומרת לי ויוצאת מן החדר.אני חשה ייסורי מצפון על כך שאני מפילה את כל זה עליה,אבל אני לא יודעת למי לפנות.
אני מתארגנת במהירות ומספיקה אפילו לשים איליינר וצלליות.אני יורדת במדרגות,מתעלמת מהמבטים המודאגים של אימי ויוצאת החוצה.אני רצה בחוסר נשימה לכיוון תחנת האוטובוס וכמעט מאחרת את ההסעה,כמעט. עניין של שניות ספורות.
הדבר שאני הכי אוהבת בהסעה,כי בדרך-כלל אני מתעבת כל דבר שקשור להסעה הצהובה והמגעילה הזו הוא המראה מבעד לחלון.אני מוציאה מתיקי את נגן המוזיקה ואת האוזניות ומתבוננת בנוף,הוא מרגיע אותי במעט.אך,יש לי תחושת צביטה נוראית בלב כשאני רואה את הבית של קסנדרה ממרחק.היא לעולם לא תעלה על ההסעה הזו יותר.
שאר היום שלי בבית הספר עובר בצורה משעממת למדי,בוחן פתע בהיסטוריה,עבודה להגשה בכימיה.הכל כל-כך משמים.אפילו בזמן ההפסקה אני לא יוצאת,אלא נשארת בכיתה.אני מתחילה לבכות,עוד פעם. אני שונאת לבכות,אני מתכוונת שאני שונאת כשרואים אותי ככה,חסרת אונים כל-כך.כמה מן הבנות מנסות לעודד ולנחם אותי,אך אני לא יכולה להגיד שזה עוזר מכיוון שהכאב עדיין נשאר.יום הלימודים עובר באיטיות רבה,כמו צב,או יותר נכון,כמו צב נכה.אני שוטפת את הפנים בחוזקה בשירותים,עד שאפילו מקרוב לא נראה שבכיתי.אני הולכת לקפיטריה כרגיל,אבל בקושי אוכלת.המחשבות שלי מוסחות וחברותיי שאיתן אני יושבת,מבחינות בכך.אני יודעת שעבר חודש מאז ההלוויה,אבל כשאתם מאבדים חבר קרוב,שידע עליכם הכל,אתם מרגישים לפחות כאילו איבדתם זרוע.כלומר,אולי תוכלו למצוא לזרוע תחליף,אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר.
אני נאנחת בהקלה כשיום הלימודים נגמר ושכל הניסונות לעודד אותי,או להצחיק אותי או פשוט לדבר איתי בהיגיון מפסיקים.אני שמחה בלבד שלי עכשיו.תמיד טענתי שבן האדם טבעי יותר כשהוא לבדו,שאין לו את מי להרשים.אני נכנסת להסעה,בוהה בנוף הנשקף מבעד לחלון ושומעת מוזיקה-שיר של הביטלס,אחת הלהקות האהובות עליי.
בסופו של דבר,אני מגיעה לביתי,פותחת את הדלת ונכנסת לבית הריק.יש משהו מפחיד בכך,אבל גם משחרר.סוף כל-סוף אני יכולה להביע את עצמי.ההתפרצות מתחילה לאט,כמו הר געש.בהתחלה,אני רק בוהה בשני הכיוונים,מסתכלת כאילו הלכתי לאיבוד.לאחר מכן,שלב ההתפרצות מתחיל ואני בוכה.בזרם.הדמעות מלוחות וזולגות על פניי בחוזקה,אך הפעם,אני לא מנסה לעצור אותן.ועכשיו,השלב הסופי והמסוכן ביותר בהתפרצות שלי,אני עולה למעלה במדרגות,כן,אני גרה בבית גדול,אבל זה לא כל-כך עוזר לי.אני עולה במהירות ומגיעה לחדר שלי,עיניי אדומות ודומעות.אני מסתכלת על חדרי במבט רצחני ומתחילה לפזר חפצים על הרצפה.הכל,בגדים,נעליים,ספרים.הכל.
"למה?" אני זועקת לשמיים, "למה?חתיכת מנוול שכמוך,למה לקחת אותה,למה?" אני צועקת בזמן שאני זורקת חפצים בזעם.אני חייבת לפרוק את מה שאני מרגישה.כל הבגדים והדפים מונחים על הרצפה ואני ממשיכה וממשיכה.לפתע,כשאני זורקת עוד דפים בהתקף זעם,אני מגלה משהו מתחתם.דיסק-און-קי.בהתחלה,הוא לא מוכר לי ואני לא מבינה מה הוא עושה כאן,אבל כעבור כמה שניות אני נזכרת בסיפור של קסנדרה ובהוריה שנתנו לי אותו.לא נגעתי בו.פשוט הנחתי אותו מתחת לערימות הדפים ושכחתי ממנו לגמרי.הניצוץ בוער בי ואני מחליטה לנסות לבדוק על מה הסיפור.בכל זאת,הם ביקשו ממני.וכך,אני מכניסה את הדיסק און-קי לתוך המחשב הנייד שלי המונח על השולחן ומתחילה לקרוא.