סיפור פנטזיה שעדיין חסר שם.

הרגשתי צריבה בכף רגלי. להבה קטנה בערה עליה. מיהרתי לכבות אותה עם שארית המים שנשארו לי בבקבוק. ״רוסיבוס!״ קראתי לאחי ביבבה. נשמע מלמול. לא בדיוק הבנתי מה אמר. נמאס לי לעמוד בצד ולא לעשות כלום.. חשבתי לעצמי. אז מה אם אני רק בת 12? זה אומר שאני לא יכולה להילחם בדרקונים? הוצאתי את החרב שקנו לי ליום ההולדת האחרון. זרקתי אותה על הדרקון הכחול בו נלחמו הורי ואחי. ״מה את עושה?״ גער בי אבי. אמרנו לך לא לעזור! הרי את יודעת כמה שזה מסוכן!״ המשיך. הדרקון שאג בכאב ולהבה גדולה וכחולה יצאה מפיו. ״רוסיבוס!״ קראתי בדאגה. ״אני בסדר!״ קרא בקול צרוד. ״העבירי לי את החרב!״ העברתי לו את החרב מידי והוא נעץ את גרזנו ואת חרבי ביחד בדרקון כשהחרב ברגליו והגרזן בראשו. הדרקון התמוטט, וכולנו צהלנו שסוף סוף נגמר הקרב המייגע. ״זהו!״ קראה סנדרה. ״נשאר לנו רק עור דרקון בורדו, טורקיז, ירוק ותכלת. אם נמשיך בקצב הזה כבר בסוף החודש תחזור אלינו המצודה!״ המשיכה בשמחה. המצודה הייתה שייכת לסבא של סבא של סבא של סנדרה, וכשהיא התחתנה עם קולימטוס החליטו שיהיה טוב שיחיו במצודה בתור ציידי דרקונים. המצודה הייתה חשובה לה מאוד. ״ועכשיו הסבירי לי ילדתי מדוע זרקת את החרב על הדרקון למרות שאמרנו לך כבר אלפי פעמים שאת מסכנת את חייך וגם את חיינו? בפעם הבאה שתעשי זאת לא אתן לך יותר לבוא עמנו לצייד הדרקונים!״ גערה בה קלות. ״ אני רוצה לעזור לכם! למה אני תמיד בצד? אם אתם חושבים שאני לא עוזרת למה בכלל קניתם לי חרב ולא משהו אחר? אני גם רוצה לעזור! אני רוצה להציל את מיש!" עניתי בכעס. מיש היה גמד, חבר טוב של המשפחה. הוא גר בבית קטן קרוב למצודה שלנו והוא כמו אח בשבילי. הוא החבר הכי טוב שלי. תמיד אנחנו עוזרים אחד לשני, ועכשיו הוא נתקל בבעיה רצינית. שדון אחד התחזה לבן דודו של מיש (זה היה מאוד קל, שדונים וגמדים דומים מאוד ) וכלא את מיש בבור עמוק! הוא גם פלש לנו אל המצודה ולא נותן לנו להיכנס אליה! הוא בא עם צבא גדול. מיש הוא היחיד שיכל לכשף את השדון, אך מסתבר שהבור ביטל את כוחותיו. לפני הכל אנחנו צריכים לשחרר אותו. וכמובן, שלאחי רוסיבוס בן ה-16 היה רעיון. רוסיבוס הוא המוח במשפחה שלנו. "נכין שיקוי גביהה" אמר לנו אתמול, בזמן שחשב מה נעשה. הורי הגיבו במבט שואל. "כשרצנו לשחרר את גלימתה של אליס נתקעה.." אמר. "אה!" קראתי. "לרוע המזל הפעם אין לנו את כל החומרים. צריך עורות של 11 דרקונים, פרוות חתול וציפורני גובילינים. הדבר היחיד שנשאר הוא רק קצת ציפורני גובלינים ואני לא בטוח אם זה יספיק" המשיך. "אז כדאי שנתחיל כבר ממחר, עם השכמת החמה אני, אתה וסנדרה נתחיל בצייד הדרקונים. כדאי להתחיל מהיער האדום, שם יש הרבה דרקונים בדרך כלל." אמר אבי. "אליס, את תביאי פרוות חתולים מגרמל וגרפל" פקד. זהו?! שאלתי את עצמי. לגזור את הפרוות לחתולי זה משהו שאני עושה לפחות פעם בחודש. "אני יכולה לפחות לבוא אתכם מחר?" שאלתי בהיסוס. "אני לא חושב.." ענה. "אבל אבא.." ניסיתי. סנדרה הסתכלה על אבי במבט מתחנן. סנדרה היא אישתו השניה של אבא. אמי מתה כשהייתי בת 3, ואחרי שנתיים הוא התחתן עם סנדרה. היא לא כמו האמא החורגת המרושעת בסרטים. סנדרה היא אמא מאוד נחמדה, היא מסורה, מקשיבה ועוזרת. היא תמיד משתדלת להיות האמא הכי טובה שאפשר, כדי שאשכח מהאמא הביולוגית שלי. אבל אני לא שוכחת. אמנם הייתי קטנה, אבל אני זוכרת. אהבתי מאוד את אמי. היא הייתה משקיעה בי ומטפחת אותי היטב. כבר בגיל חצי שנה התחלתי ללכת. "נו טוב.." ענה אבי ברוך. עדיין הרגשתי שאני לא עושה הרבה. החלטתי שאני צריכה לעזור בעוד משהו. לצוד דרקונים כנראה לא ילך וגם לגובלינים באיזור לא מומלץ להתקרב. ״אבא!״ קראתי בשמחה. ״מה עכשיו?!" ענה קולימטוס בעצבנות. ״אולי אוכל להביא במקומך את האוכל למיש? בבקשה!״ התחננתי. ״בסדר.." ענה בכניעה. "רק זכרי, לא להוריד את הגלימה מגופך!" אמר. אף פעם לא הבנתי מה כל כך מיוחד בגלימתי. תמיד אבי מבקש שאשמור עליה טוב, שלא אאבד אותה, שלא אקרע או אהרוס אותה וכשהיא נתקעה על גג ביתינו הוא כמעט בכה!! כשאני מנסה לשאול אותו על כך, הוא עונה כל מיני תשובות מתחמקות כגון "לא משנה.." או "שום דבר" וכדומה. לעומתו סנדרה רק שותקת. אני לא בטוחה אם היא בכלל יודעת מה הסיבה..
"אליס!" קרא לי אבי. "אני באה" אמרתי. "הגיע הזמן להביא את ארוחת הצהריים למיש" אמר. "בשמחה!" אמרתי. ורצתי להכין לו את האוכל האהוב עליו- כריך חביתה, סלט ושוקו קר. הוספתי לו גם כמה הפתעות- ספר לקריאה, כמה סוכריות שוקולד מהסוג שהוא אוהב ודף ועפרון, כי צייר כמו מיש עוד לא ראיתם. מיש מצייר ציורי נוף, טבע, וגם אנשים. הוא מצייר יפה כל כך, שפעם מישהו רצה לקנות ציור שלו במיליון דולר! לבסוף הוא מכר לו אותו במאה דולר. כשמיש מצייר, אף אחד לא מעניין אותו. רק הציורים שלו.