ספרים מעופפים- פרק 2

פרק 2:

-"אני מצטער לומר לך שלא תחזרי שוב הביתה. יש לך עוד זמן להתחרט. את רוצה לחזור?"
הבנתי שאם אחזור אני אפסיד את ההרפתקה שלי. את ההרפתקה שכה רציתי! ההרפתקה שבגללה קינאתי בדמויות מסיפורים אחרים.
-"ל- לא…" עניתי בהיסוס
ניקולאי החל לנפח בלונים בשביל המזוודה שלי. בזמן הזה, אני סקרתי את הנוף היפה הזה. לראות את עציי המייפל של העיר שלי זזים ברוח. לראות את איש העסקים שתמיד פגשתי ברחוב ממהר לאיזו פגישה חשובה. הכל נראה קטן כל כך. זה נתן לי את ההרגשה שאני מעל ומעבר לכל מה שארצי. הרגשתי שזו ההזדמנות לפתוח דף חדש ולנקות מהראש את כל הלימודים והלחץ ולהתחיל ליהנות כמו גיבורה מסיפור אגדות ולהבין ש- סוף- סוף חלומי התגשם!!!
-"אורלן"
-"מה?" הוא העיר אותי מהמחשבות שלי
-"אני יורד שנייה למטה לחבר בין המזוודות שלנו" הוא אמר תוך כדי שהחזיק 2 רצועות עור
-"בסדר"
-"רק תביאי לי את הדבר הזה שנראה כמו סלסילה. היא אמורה להחזיק את המזוודות שלנו צמודות.
ראיתי את ניקולאי דופק עם פטיש ומסמר על העור על מנת להצמידו ל"סלסילה". זה הצעד הראשון להרפתקה של חיי. באופק ראיתי פס מואר. מה שאומר שעוד מעט השמש שוקעת. קרניי השמש העירו את הכל באור מוזהב והעננים נראו יפה. הרגשתי רגועה יותר מתמיד.
-"מה התחנה הראשונה שלנו?" שאלתי
-"אני רוצה להתחיל ממחר לגנוב את הספר על הרכבות. לאחר שנגנוב אותו אנו נעלה על הרכבת שלוקחת אותנו ליעד הראשון"
-"איפה נישן בלילה?"
-"אנחנו נחפש בית נטוש ונהיה שם הלילה. ממחר מוקדם בבוקר אנחנו נתגנב לספרייה"
כבר כמה שעות של חיפושים ומצאנו בית נטוש ומפחיד בסמטת "וורפר" המפחידה. שם, עכברושים גדולים התרצו לנו בין הרגלים וג'וקים? בשפע. הדבר שיחידי שליווה אותנו היה הצל שלנו. מתחת לשמיי הלילה הסמטה הייתה מפחידה. הצבע של הקירות היה מקולף ועובש היה בכל מקום. הרעש של המים המטפטפים הפחיד אותי נורא. סרקתי בפחד את השטח שלא תקפוץ עליי איזו מפלצת. הכל נראה מפחיד כל כך. אני לא יודעת איך אני אשרוד את הלילה הזה!
-"אורלן? הכל בסדר? את נראית חיוורת"
-"כ- כן! ב- בחיים לא הרג- שתי טוב יותר!" שיקרתי
-"טוב, אנו נישן פה הלילה"
-"אבל זה בית נטוש ומסריח…"
-"למה ציפית? לאחוזה מפוארת עם משרתים?!"
-"לא… אבל גם לא ציפיתי לזה"
פתחנו את שקיי השינה שלנו והלכנו לישון. החושך הזה הפחיד אותי למוות. כמעט הייתי משותקת מרוב פחד. התקפלתי כמו קיפוד בתוך שק השינה. החדר היה כמעט חשוך לגמרי. לפתע, שמעתי רעש של משהוא נזרק וראיתי משהו שנראה כמו יד שקופה. הכל נראה כמפחיד ברגעים אילו. רעש הזריקה הדהד באוזניי. לא הצלחתי להירגע.
-"ניקולאי! קום עכשיו!!!"
-"מה קרה?" הוא אמר בקול קצת עייף
-"שמעתי משהו"
-"אין שם כלום! תחזרי לישון"
אתם מכירים את ההרגשה המפחידה הזו שמישהו מביט בכם אבל אין שם אף אחד? אז זו בדיוק ההרגשה שלי עכשיו. מעולם לא הרגשתי ככה בעבר.
-"די! ניקולאי! בוא נחפש מקום אחר אני מפחדת"
-"נו באמת! מה כבר…" הוא נקטע על ידי קול צעקה
-"מ- מה זה ה- היה?!" שאלתי בפחד
-"אני ממש לא יודע"
לפתע ראינו פנים צועקות מולנו! פה חושף שיניים עם עיניים מפוחדות. הצעקה הייתה מקפיאת דם והיה ניתן לחוש בסבל של מי שצעק את הצעקה. לקחנו במהירות את חפצינו ורצנו הכי מהר שאפשר הרחק מהחדר. כמעט בכיתי מרוב פחד אבל עצרתי את עצמי. בחיים שלי לא פחדתי כמו עכשיו! כל הדרך מהסמטה צעקתי בפחד.
-"אז כנראה שנישן היום על ספסל כמו הומלסים" ניקולאי אמר
שנינו תפסנו ספסל שונה וישנו עליו עד הבוקר. אני לא הצלחתי להירדם מהר. הצעקה לא יוצאת מאוזניי. אני לא מסוגלת לשכוח אותה ואת הזריקה. זה מהדהד בראשי, מה אפשר לעשות? התחלתי לבכות בשקט מרוב פחד. שכבתי מקווצת כמו קיפוד. חיבקתי את הדובי שלקחתי איתי ובעקבות זה נרדמתי לאט לאט…