ספרים מעופפים- פרק 4

פרק 4:

זהו. כבר מאוחר מדיי לחזור. מאוחר מדיי להפנות את הגב ולומר "להתראות". נגמר. ברחתי, עזבתי, התבלבלתי ומה לא? אני כרגע ברכבת "ניקוסוס 12EX" המובילה לעיר "קלאודסקאי". מרחק העיר רחוק מאוד מהעיר שלי. הנסיעה יכולה להימשך יום. אני לא יודעת בדיוק.
-"אורלן?"
-"מה אתה רוצה?"
-"לדבר איתך" הוא בא לתא שישבתי בו הוא התישב מולי. אני עדיין צפיתי בנוף דרך החלון.
-"על…?"
-"רציתי שנכיר יותר טוב אחד את השנייה"
-"למה אתה מתכוון?"
-"תחביבים, צבע אהוב… כאלו דברים"
-"מה קרה שאתה כל כך מתעניין בזה?"
-"אנחנו עוברים הרפתקה ביחד. זה לא יהיה הגיוני אם לא נכיר אחד את השנייה"
-"אז מה אתה רוצה לדעת?"
-"מה את אוהבת לעשות בזמנך החופשי?"
-"בעיקר לקרוא"
-"אילו סוגים של סיפורים?"
-"פנטזיה, אימה, מסתורין והרפתקאות בעיקר, אבל אני גם אוהבת את האחרים" על כל שאלותיו עניתי באדישות. אחריי מה שקרה אתמול אני מקווה שהוא לא מצפה ממני ליחס יפה.
-"את כועסת עליי?"
-"…" לא עניתי לו
-"תהייה כנה איתי! זה לא מכובד להתעלם משאלות ששואלים אותך!"
-"בשיא הכנות, כן! אני כועסת עליך!"
-"עשיתי הכל רק לטובת העולם כולו!"
-"כן?! מה עשית בדיוק? ולמה אנחנו נוסעים עכשיו לעיר אחרת? מה יש שם?!"
-"אנחנו נוסעים לעיר אחרת כדיי לתפוס את הספרים המעופפים של הספרנית לפניי שיהיה מאוחר מדיי. תאמיני לי שהספרנית רודפת אחרינו!"
-"מה עוד הספרנית תעשה? אז מה עם ספרים יעופו? הם לא יזיקו. הם יהיו ממש כמו זבובים!"
-"הם לא! הספרים שהיא שולחת הם בדרך כלל ספריי פנטזיה ואימה! שם כל הרוצחים והיצורים המוזרים נמצאים! היא משחררת אותם לחופשי מהסיפורים. מי יודע איפה כל היצורים הנוראים האלו עכשיו?"
-"אז זה מה שהיא עושה?"
-"כן, זה מה שהיא עושה. דמויות רעות מהסיפורים קמות לתחיה"
-"יש לך הוכחה לזה? מה? וולדמורט מהארי פוטר יגיע להכות?"
-"לא! ברור שלא!"
-"אז מה כן?"
-"הספר הזה הוא מפורסם. היצורים יגיעו מהספרייה הגדולה. זו שנכנסנו אליה כדיי לקחת את הספר על הרכבות. בדרך כלל, אילו הספרים שהספרנית כתבה בעצמה"
-"בגלל זה הספרים שם עפו?!"
-"כן! בגלל זה. הבנת את כל מה שקורה? הבנת למה היא רעה?"
אני עדיין מבולבלת ואני לא יודעת למי להאמין. זה הגיוני שדמויות רעות מסיפורים יקומו לתחיה?
-"כן, הבנתי. אתה חושב שגם הפנים שראינו באותו הלילה היו דמות מאחד הסיפורים שלה?"
-"יכול להיות.. אני באמת לא יודע. בכל נדודיי לא ראיתי רוח שכזאת"
-"אז יכול להיות שזו דמות…"
טוב, אולי הוא באמת דובר אמת? אולי באמת דמויות רעות מסיפורים הולכות להשתלט על כל המדינה ויותר גרוע! על העולם!
-ביפ ביפ! ביפ ביפ!-
קיבלתי התראה בפלאפון שלי. פתחתי את האינטרנט והתחלתי לקרוא:

ילדה בשם אורלן נעדרה מבית משפחתה. תגובת ההורים המודאגים:
האמא: "היא הייתה בביתי. באותו היום בה היא נעדרה היא ביקשה מזוודה על מנת לחשב את הנפח שלה. אחר כך, הלכתי להודיע לה על ארוחת הצהריים אבל… היא כבר לא הייתה בחדר."

האבא: "ראיתי אותה הולכת לספרייה באותו הבוקר. היא לא נראתה כמתכננת לברוח. היא מעולם לא הייתה מעיזה לחשוב על בריחה. אני בטוח שחטפו אותה!"

ברגעים אלו המשטרה חוקרת את המקרה והם מתחילים בחדרה של הילדה.
במידה וראיתם אותה תתקשרו לטלפון:8738 או שתביאו אותה למשטרה. כל המוצא זוכה ב:500,000 סיפות מתנת המשפחה.

אין מצב! לא ייתכן! לא יכול להיות שיש עלי מודעה באינטרנט!
-"אני חושבת שעכשיו כבר לא נוכל לחזור לעיר שלנו" אמרתי לניקולאי
-"כן… את בטח צודקת. אבל הם לא יעלו על עקבותינו. אפשר להירגע"
המשכתי להביט במודעה מודאגת. לא היה לי אכפת אם לא תישאר סוללה. גם ככה זה פלאפון פשוט וזה לא נוח לגלוש בו באינטרנט. התחלתי לחשוב מה יקרה אם יגלו איפה אני. אני בטוחה במאה אחוזים שההורים שלי ינזפו בי ויעשו לנאומים על בריחות על הרבה הטפות מוסר. אני ילדתן היחידה. טוב, אני לא מחשיבה את אח שלי שרק בן 3. מה אני הולכת לעשות? אני כל כך מודאגת ומבולבלת… אני עדיין לא יודעת מה היא אמת ומה הוא שקר! אני רק אחכה עוד קצת ואגלה…
הלכתי קצת לטייל ברכבת. הלכתי על השטיח האדום ליד הקירות שהיו צבועים בצבע זהב. לא הייתה לי מטרה. הלכתי מבלי לחשוב לאן. אני סתם חשבתי על כל מה שקורה ולאיזו "צרה" הכנסתי את עצמי. אני באמת חייבת להירגע! זה לא יכול להמשיך ככה! אני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולתגבר על הכל. אז מה אם לא אחזור הביתה? אז מה אם אני רחוקה ממנו? אני חופשיה סוף- סוף! אין לימודים ואין שיגרה. אני נכנסת לתוך הרפתקה. אין לי מה לדאוג, נכון?תמיד בסוף הכל מסתדר. אני מקווה…
-"בואי הנה ילדתי" איש מוזר לבוש בשחור עם מגבעת קרא לי
-"מ- מה אתה רוצה?"
-"שתבואי"
בשיא תמימותי באתי לכיוונו וישבתי מולו על הספה בתא. הבטתי בעיניו הכסופות שהיו נוצצות וחלק משיערו השחור והגלי בלט החוצה מכובעו.
-"את הילדה הנעדרת, נכון?"
-מה?! אם אתה מתכוון להחזיר אותי אני…"
-"הרגעי! אני לא מתכוון להחזיר אותך" הוא קטע אותי
-"אז מה אתה רוצה ממני?"
-"מידע" הוא אמר "למה ברחת?"
-"אני לא ברחתי" עניתי בביטחון
-"אם לא ברחת, מה את עושה פה?"
-"אם אתה מתכוון לבצע פה חקירה אני…"
-"אני לא מתכוון לבצע פה חקירה" הוא קטע אותי "רק תעני לי בכנות על השאלה הקטנה שלי"
-"ואם אני לא אענה?" עניתי באדישות
-"את לא תצאי מהתא"
-"רוצה לראות שאני אצא?" קמתי והלכתי לכיוון דלת התא. האיש לקח את המקל סבא השחור שלו ותפס את היד שלי איתו. היד שלי לא יכלה לזוז.
-"את באמת לא חשבת שתתחמקי ממני כל כך מהר… נכון?"
-"טוב, אני אענה לך" אמרתי בקול מאולץ "אני לא ברחתי. ילד אחד העלה אותי על מזוודה מעופפת ומשם באנו לפה"
-"ניקולאי?"
-"איך ידעת?!" שאלתי בפליאה
-"אני מכיר אותו" הוא אמר וגיחך
-"מי אתה בכלל?!"
-"אני האיש עסקים שתמיד ממהר לפגישה החשובה"
-"זה אתה?!"
-"אני ולא אחר… את יודעת את שמי"
-"רפאל, נכון?"
-"בדיוק"
-"בן כמה אתה?"
-"בן 23"
-"בתור איש עסקים נראית יותר מבוגר. בערך בן 50" אמרתי תוך כדיי צחוק
-"כן, באמת מעודד מאוד" הוא אמר בקול קצת כועס
-"טוב, אני הולכת"
חזרתי לתא שלי. המשכתי לצפות בנוף החולף בחוץ. התחלנו להיכנס אל העיר המושלגת- קלאודסקאי. הכל התחיל להתכסות בשכבה לבנה והעצים עדיין היו בצבע ירוק בהיר ויפה כאילו הם בעונת האביב. השועלים המשיכו ללכת לצוד וארנבוניי השלג (החמודים!!!) המשיכו להתרוצץ בכל מקום. "השעה היא שמונה בערב ומינוס עשר מעלות צלזיוס בחוץ. בעוד כחמש דקות נגיע לתחנה המרכזית בקלאודסקאי" אמרו דרך הרמקול. ניקולאי בה לשבת איתי בתא ואמר:
-"ציפיתי שהנסיעה תהייה יותר ארוכה. היא אמורה לקחת 15 שעות והיא לקחה רק 10. אני לא יודע למה"
-"…" לא עניתי לו
-"אורלן? מה קרה לך? הכל בסדר?"
-"כן. אל תדאג אני בסדר" אמרתי בחיוך
-"תודה שבחרתם ברכבת ניקוסוס 12EX לכל הנוסעים, עצרנו בתחנת רכבת המרכזית בקלאודסקאי. אתם מתבקשים לרדת. בתודה, הנהג וצוות העובדים"
סוף- סוף הנסיעה נגמרה! מעכשיו ההרפתקה האמיתית מתחילה! מעכשיו אני לא אוכל לחזור יותר- אף פעם.