ספרים מעופפים- פרק 6

פרק 6:
חצרה של מיידן הייתה מלאה בדשא ירוק וסחלבים ורודים ולבנים. היה לה בחצרה ביתן קטן מעץ עם כריות לבנות וירוקות. מעל לחצרה הייתה פרגולה העשויה מעץ בצבע כהה. גדר לבנה הייתה בנויה מסביב לחצרה. ורדים אדומים ליפפו את הגדר. לא היה ניתן לגעת בגדר בגלל הקוצים החדים של הוורדים.
נכנסנו לביתה של מיידן. הוא לא נראה כאילו יש עינויים בביתה. הבית שלה היה צבוע בלבן עם חלונות גדולים שמשקיפים אל חצרה היפה ואל הנוף היפה שהיה ליד ביתה. הבית שלה היה חמים ונעים… הוא היה בטמפרטורה המדויקת בשביל לגרום לנוחות- לא קר מדיי ולא חם מידיי. ביתה היה מלא בצמחים בכל מקום אפשרי. צמחים ירוקים ויפים עם פרחים מכל מיניי סוגים. הסלון שלה היה עם ספות לבנות ועליהן כריות בצבע: ורוד, כתום וירוק. השולחן היה עשוי מעץ בהיר. מתחתיו היה שטיח בצבע תכלת בהיר. על שולחנה היה כד עם חמניות. הייתה לה מנורה עגולה בצבע תכלת שהיה תלוי עם התקרה בסלון. ביתה היה כה יפה שקשה לתארו במילים בלבד. צריך לראותו על מנת להבין את יופיו. אני לא חושבת שיש עינויים כל שהם בביתה. אולי, זאת לא מיידן?
-"בואו, תשבו" שמעתי את קולה הנשי והרך של מיידן
כולנו התיישבנו על הספה הלבנה והנקייה שלה. מיידן הביאה אוכל שהריח כה טוב. העוגות היו נראות טובות ומתוקות. העוגיות נראו שנאפו בדיוק בזמן ובטמפרטורה המדויקת. הכל נראה כל כך מדויק וטעים! כבר לא יכולתי לחכות עד שאוכל את הכל! לא אכלתי מאתמול בערב ואני גוועת ברעב!
-"מיידן?" שאלתי
מיידן הסיטה את ראשה לכיווני במהירות והביטה בי במבט מאיים. היא בטח לא הבינה איך ידעתי את שמה.
-"ילדתי, בואי איתי רגע" היא אמרה והושיטה לי את ידה
ברור שלא רציתי ללכת איתה. היא פשוט משכה בידי. הלכנו עד לקומה העליונה בביתה. היא הייתה חשוכה באופן יוצא דופן. מיידן הדליקה את האור. כל הקומה הייתה צבועה באפור כהה. לפתע, הכל נראה כחסר צבע. הכל היה אפור. התחלתי להילחץ. לא הבנתי לאן היא לוקחת אותי ומה קורה. מיידן הובילה אותי לחדר אחד נעול. היא פתחה אותו ועמד מולי-
ארון ה "איירון מיידן". הארון היה ללא קוצים. מיידן דחפה אותי לתוכו ואמרה:
-"את לא תקראי לי בשמי ולא תחשפי את זהותי בפניי אחרים! הבנת?!
עכשיו את תהייה תקועה בתוך הארון בדיוק את משך הזמן שכל מי שנכנס אליו נשאר בו! תתכונני למות-
למות מרעב!"
מיידן נעלה את דלת הארון. דפקתי על הארון בחוזקה וצעקתי "תשחררי אותי! מי את שתעשי לי דבר כזה?! תשחררי אותי ברגע זה! שמעת?! אני פוקדת עלייך לשחרר אותי!!! תוציאי אותי מפה! מיידן…!!!" שמעתי את הדלת של החדר ננעלת.
אז… זהו? ככה זה ייגמר? במצב שבו אני תקועה בתוך ארון "איירון מיידן"? ככה זה ייגמר?! אז זה הסוף?! ככה אני אמות? בדרך כזאת?
אני לכודה בתוך ארון חשוך ונעול ללא טיפה של אור וללא פירור של אוכל. הארון נעול והחדר נעול. מי יודע מתיי אצא מפה? זהו. אני כבר בטוח מתה. מי כבר יכול לפרוץ פה את הדלת.. אני אבודה. זהו. אין מה לעשות. כל מה שאני עושה פה זה לבכות ולצעוק "תשחררי אותי!" אני סתם פורקת את כל התסכול שלי פה! אני מפחדת. אני לא יכולה לצאת! הכל חשוך פה. אני אפילו לא יכולה לשבת! אני עומדת פה בוכה מרוב פחד. אני לא אכלתי מאתמול בבוקר והבטן שלי מקרקרת מרעב וזה כואב. זו הרגשה כואבת. הכאב הזה… של הרעב. די! מספיק לבכות!
נשארה לי רק הידיעה…
שלא נותר לי כלום.
אין לי טעם להמשיך לדפוק ולהתחנן שמישהו יבוא לשחרר אותי.
גם ככה אני תקועה פה.
גם ככה המוות קרוב.
מי יודע כמה זמן אני אהיה פה עד מותי.
כל מה שיש לי לומר הוא-
להתראות עולם… אני אתגעגע לכולם…
אחר כך, אני אגיע למקום שכולו טוב…
לקבר ולריקבון.