זה לא אומר כלום- לפני כן

לפני כן:

סופי:
"אבל סופי, די! נו זה לא או-פר!" צעקתה של שרלוט הדהדה בכל רחבי היער. כך היא נשמעה לי, כשהיא המשיכה למשוך בידי בחוזקה לעבר שיחי האוכמניות. עד כמה שמשיכה כזו נקראת "חזקה". אין לי מה להתלונן, אלו התגובות שצריך לצפות מהן מילדה בת שמונה, ובמיוחד משרלוט. היא יודעת, לטעמי לפחות, קצת יותר מדי לעמוד על שלה.
אפילו הבגדים שהיא לובשת ובוחרת לעצמה מעידים על כך. חצאית ורודה צמודה שמורמת מעט, ומעל אבזם החגורה הכסוף מתפרשת טוניקה בצבע שמנת, שלמען האמת, כיסה את רוב גופה כמעט כמו שמלה.
לא היה צריך להשקיע הרבה מחשבה כדי להבין ששרלוט בילתה הרבה זמן עם דודה קלרה. הביקורים של דודה קלרה כנראה הצליחו להשפיע במידה כלשהי, אחרי כמה חנויות בגדים ואקססוריז. אפילו לטיול קטנטן ביער שרלוט ישבה וחשבה- איזו חולצה אפשר להתאים לנעלי הסירה עם הפפיונים הקטנים? לאסוף בקליפס או להשאיר פזור?
רק לראות איך היא זורקת את הבובות הצידה ועוברת לעצמה- הדבר האמיתי כמו שהיא קוראת לזה, גרם לי לחשוב- האם כולם בטוחים ששרלוט היא לא הבת של דודה קלרה?
למרות שאין בין שרלוט למשפחה שלי שום קשר בדם, מכיוון ששרלוט מאומצת- עדיין קשה להבין איך לשרלוט אין את אותו הדם שמשתוקק לעוד מתחת לעור הנקי וחסר כתמי הזקנה של דודה קלרה.
הפסיקו ההתנערויות של היד שלי, ובמקומן היו רק כמה נגיעות קטנות ועדינות בעורי מיד קטנה שצבועה בציפורניה בלק ורוד פוקסיה. השפלתי את מבטי לראשה הקטן והזזתי את פוני הבובה מעיניה, שכיסה את כל מצחה בשיער סמיך וחום. התרככתי מיד למראה פניה, שחייכו במתיקות לארנב לבן, שאוזניו שמוטות ועליהן מנוקדות נקודות בגווני חום, וכך גם על כל גופו הפרוותי. בתוך שניות הארנב התערסל בתוך זרועותיה של שרלוט, שהתיישבה על ברכיה ליד שיחי התותים הרחוקים. לא להאמין. לא היה לה אכפת מהבוץ! הארנב הזה חייב להישמר!
היא הייתה כל כך מרוכזת בו שאפילו לא שמעה את הצלילים החזקים שהופיעו משום מקום של ברזל חורק. אחח, הצליל הזה עשה צמרמורת. "שר, יאללה, בואי נזוז." הצליל התחזק ונהפך למחריש אוזניים, והבטתי מסביב. גם לעבר השמיים הכחולים כהים של לפנות ערב. שום דבר. רק לאחר כמה שניות כל היער השתתק. לא, לא לגמרי. מה היה הרעש הזה? הסתובבתי לאט לאחור, וניסיתי לסקור כל פינה ופינה. מקום יפהפה, אני חייבת להודות. אך כשהגעתי לנקודה בה צמחו צמחים מטפסים ענקיים ,שגישרו על שער מפואר מארד, אני נאלמת דום. מנסה לעכל… עברנו באיזשהו שער? היה כאן בכלל שער?!
"שרלוט? בואי לכאן!".
אין תגובה.
נשמע רחש של עלים ועשבים שנרמסים. הרעש התקרב לכאן. אחר כך הפסיק. רחש נוסף עמום של ריצה נשמע מעבר לעצים הגבוהים .
מה קורה כאן? השתהיתי. כמה רעשים.
הרגשתי בשליטתו של איזשהו כוח, קסם מוזר שמשתק אותך במקום כדי שתקדישי לו קצת תשומת לב. אף על פי שהייתי בטוחה שאני כבר מתחילה לדמיין, מפני הסחרחורת שתקפה אותי. ניסיתי להסתובב. לא הייתה בידיי ההצלחה להניע אפילו אצבע. גם רגליים שניסו לפצוח בחיפושים אחר שרלוט לא הצליחו לסיים את משימתן.
מה אבא יעשה לי…
זו באמת המחשבה שלי?
כעבור שלוש שניות הבנתי שזו לא רק הסחרחורת שהנידה אותי מצד לצד.
משב רוח חזק התחיל לסובב אותי ולסחוף אותי אתו. אתו הגיע רעש ענק של מים זורמים, כאילו מפל נמצא ממש בקרבת מקום. דרכתי על עקביי בניסיון להיעצר על ידי האדמה, אך בקושי עזר הרעיון. הגנבתי מבט לעבר עץ רחוק לפני שגבי הוטח באדמה. נדמה היה לי כי תנועה חצתה את היער, שנהיה חשוך אט אט באור השעה המאוחרת.
צווארי נתפס. הרעש המשגע הפך חזק יותר, וקול הברזל נשך את אוזניי.
רעש שדומה לעמודים ממתכת מתמוטטים אחד על השני.
המשכתי במאבק נגד משב הרוח שהתעצם וסובב אותי במעגל סביב עצמי. אבקה התפזרה על כל הקרקע ועל השיחים הקודרים בירוק, וכל היער התנוצץ.
צרחתי. סנטרי קיבל חבטה ורגע אחד והייתי בולעת אדמה נוצצת. הסתובבתי על בטני ותקעתי את ציפורניי, מנסה למשוך תקווה להישאר עם כמה שפחות פגיעות מהחוויה הזאת.
מה קורה כאן, למען?!
ואז, בפעם השנייה שמשהו כאן מפתיע אותי מחדש, הסופה מפסיקה. כמעט ובבת אחת.
דפקתי את ידיי בייאוש על הפירורים החומים שנתקעו בציפורניי. קמתי ישירות לישיבה וצעקתי-"שרלוט! תפסיקי! את בסדר? איפה את?!"
הרמתי את עיניי, משוועת לראות את הארנב המנוקד שיסמן לי את שהותה.
קמתי שנית באיטיות לעמידה לא-עמידה ורגליי פתחו ישר בריצה, אך הסתבר שזהו לא זוג הרגליים היחיד שנע לכיוון השער שצץ משום מקום. ידיי נשלחו אל הסורגים, שמקרוב מראם היה חלוד ואפרפר מעט, ומשכתי בכל הכוח, כל יד תופסת סורג משני צדי השער. שום דבר, אפילו לא תזוזה זעירה. איך יכול להיות? לכן באותה עת ראותיי התמלאו והתרוקנו מפחד במהירות ואינה הייתה בידי ההצלחה לעצור זאת.
"שרלוט! איפה את?" אני הוצאתי בקושי מפי. "אל תעשי לי תרגילים, את יודעת שזה לא מצחיק אותי!"
גם כעת לא הייתה תגובה.
לפתע לא הייתה תגובה לכלום, והעולם הצטמצם לנגע עיניי וננעל על השער. נענעתי אותו במלוא כוחי ,כמו כדי לצאת מכלא. רעש מפחיד נשמע מאחור. משכתי את חוטי הברזל והגנבתי מבט לאחור לסירוגין.
כשבדיוק חשבתי שעשיתי משהו מועיל, כי השער רעד במעט- הבזק של אור ניתז אל מתחת לידיי, ומשם- אל עיניי.
וכשידיי אדומות ומאוסות, ושדה ראייתי התמלא בכתמים אדומים,ירוקים,ורודים וצהובים- התחלתי לצרוח. אך כשהאוויר עומד לצאת מפי ולפתוח בזעקת עזרה, הרגשתי במין יד פרוותית צונחת על כתפי.
פי צרח בכל פרץ הכוח שנשאר, וגופי תש. הסחרחורת תקפה שנית ורגליי נחלשו, בקושי מצליחות לשאת את גופי. שתי כפות ידיים תפסו מתחת לבית שחיי ואימצו אותי לעלות בחזרה. לאחר מכן, זרוע הקיפה את מותניי וסובבה אותי לעבר יצור אפרפר… לא הצלחתי לראות בבירור, כי שדה הראייה שלי כבר התחיל להיטשטש. עיניי נעצמו לסירוגין והתאמצתי לפקוח אותן ולראות מי האיש, או החיה- שציפורניה ננעצו במעלה שכמותיי. הוא הניח אותי למרגלות עץ והגן על ראשי כשהוא השעין אותי על הגזע המחוספס. "סוף סוף, שלי". רק שמעתי את קולו הצרוד, כי תש כוחי בפתאומיות ועיניי נכנעו ונעצמו. הוא נשמע עייף, ונוכחתי להבין את זה עקב ההתנשפויות החזקות שלו. וכשהן התקרבו אליי, שפתיו כמעט ומרגישות את הטעם של השוקולד תפוז שאכלתי לא מזמן, וטעמו עדיין נישא בפי חלושות, אך כל כוחי נשאב בפתאומיות, וראשי נשמט הצידה. לא מצליחה לגאול מילה אחת מפי ולשאול לשמו בזמן שאני מרגישה קלילה כמו נוצה, שנוחתת בשקט על מקום רך להפליא.