עולם האמת של השופטים (סיפור בהמשכים סוף זמני?) – 6 – סרט המשפט הבלתי גמור שהחל – זילות החיים

עולם האמת של השופטים (סיפור בהמשכים) – 6 – סרט המשפט הבלתי גמור שהחל – זילות החיים

ויהי לאחר שהתרגלנו לנפלאות הצפלינים, הגיע דיון מסוים לבית המשפט שלא משך תשומת לב רבה עד שהחל. השופט היה הנזיר הפרוטסטנטי, שמשום מה אצלו עלו בגורל תיקים די משעממים, והכתבים שסקרו את בתי המשפט הזניחו אותו בבלי דעת. הסיפור היה ישראלי למדי, ולא נעים. מעשה בנהגת בת עשרים שחתכה שלושה נתיבים בשיגעון גדול, תוך כדי עישון סיגריה, ותוך שיחה מתלהבת עם חברתה על בילויי ליל אמש עם הגברים התינוקות, והחנונים האלה, מי זכתה בתינוק והחנון הגדול יותר. היא חתכה חופשי נהגים, בלי איתותים, ונוכח צפירות הרימה את הסיגריה בחוץ – כמראה באצבע. היא לא הפנימה את עיני הצפלין שמעליה, כי הייתה בהיי. במיוחד, היא חתכה כמה פעמים נהג אחד שנהג בנתיב האמצעי במתינות. פעם, פעמיים ושלוש, עד שהתנגשה בו. שניהם נעמדו בצד. האיש ניגש לרכב של הנהגת וצעק עליה שהיא מתפרעת בכביש, ושתסכן עצמה ולא אחרים. הנהגת פיפפה לו עשן לפנים, וזה לא היה נעים.

"יאללה, קח פרטים וסגור עניין, מה אתה מביא לי את החלאסטרה". הנהג לא אהב את היאללה הזה ואמר לה: "דרך ארץ מיידעלה, אני יכול להיות אבא וחצי שלך". הנהגת לא נשארה חייבת: "תפסיק לבלבל את התחת, מי אתה בכלל, אתה מפריע בכביש, ואתה התנגשת בי." הנהג שאל אותה מה היא עושה בחיים, והיא ענתה לו שזה לא מעניין אותו ושיסתום את התחת שלו. הנהג אמר לה: "את תשלמי על זה", והיא אמרה לו: "בגלל דפוקים כמוך המדינה נראית ככה, תוך כדי הסברים לחברה בנייד מה הולך פה". הנהג נעלב עד עומק נשמתו, ואמר לה: "את יודעת מי אני?", והיא ענתה: "לא מעניין את התחת שלי". הנהג אמר לה: "קברתי את הבן שלי לפני חודשיים בצוק איתן, את מבינה שהוא מת כדי שאת תמשיכי להשתולל פה". היא הסתכלה עליו, וסנטה בו: "לך לעזאזאל אתה והבן שלך", ועוד כמה לך לך לפה, ולך לך לשם, כמצוי במקומותינו.

הנהג לא הבליג, והכניס לה סטירה שהעיפה את המשקפיים שלה, יחד עם הסיגריה והנייד. היא קראה למשטרה ועצרו את הנהג. הוא נחקר ושוחרר בערבות, והיא הגישה נגדו תביעת פיצויים על אלימות, וזה שהוא אב שכול לא נותן לו שום זכות להכות אף אחד.

מרגע שהכתבים הבינו את חומר הנפץ בתיק, כולם הצטופפו באולם. כולם התחמשו בפרשנים, חברי כנסת, נציגי משרד הבטחון, ארגוני השכול. הצטרפו הארגונים החברתיים של כל אלה שמקבלים פרוטות מביטוח לאומי, באותן נסיבות של אובדן של אזרח בחיי האזרחות, לעומת המיליונים שמשפחות שכולות מקבלות ("עכשיו לא הזמן לדון בסוגיה"). כל פטפטני הטלויזיה לא ידעו לעיתים עם מי להזדהות. רשת אחת העלתה את שר החינוך לשאול על בית הספר בה למדה והחינוך הדפוק שיש בו. בירור התביעה עמד לבטא את תמצית הישראליות וההווי כאן. רשות רבים גסה ומעליבה, מקללת, מתנשאת, לא מתחשבת, פרועה ולא אכפתית, מול אלפים שבאו להזדהות עם המשפחה השכולה. שלא נטעה, חלק מהם, נסעו בפראות בדרכים לנחם את המשפחה – הרי מה הקשר? סוציולוגים חלקו בלהט האם יש כאן שני עמים או עדיין עם אחד. בדיוק בשמונה בערב נכנס השופט הנזיר, בדמותו של מלאך, שנראה בדיוק כמו הנזיר הסקנדינבי במערכון חידון התנ"ך. התובעת ירקה על הרצפה, והתנצלה שהיא מקוררת.

חברות וחברים, אני לא יודע אם המשך יבוא, תלוי בכם. תודה על הזמן שהקדשתם לקרוא, ואני מקווה שנהניתם, לפחות קצת. מעניין מה השופטים חושבים על סיפורי שופטים. אם זה הרגיז אותם – לא יודו, אם מתעלמים – לא יעזור. עורכי הדין המופיעים בפני שופטים בטח יהנו. ממילא הרי הכל דמיונות שווא.