עולם האמת של השופטים (סיפור בהמשכים) – 4 – הפראארי של אנקל סאם – מגלגלים זכות לידי זכאי – שר התחבורה משתדרג

בפני השופט הנח-נחמן, שהתמחה בתעבורה, נדונה תביעת פיצויים של נהג נגד נהגת, שנכנסה בו בעוצמה והרסה לו כל צד פח ימין של הפיראארי האדומה, רכב האספנות היקר שלו מהסיקסטיז. כן, רכבו של אנקל סאם. חשבו שהוא איזה חשישניק מנואיבה, שהתפנה משם לאלי סיני, ושהתפנה משם למדינת אלי אביבי – ויסעו ויחנו לפי מטרות השלום של ממשלות ישראל, לדורותיהם. אנקל סאם ביקש שיטשטשו פניו בטלויזיה, כי הוא חושש ממבול פניות של בנים ובנות והצעות נישואין, ולמרות שהוא נראה טרנסג\'נדר, הוא נשוי באושר עם ילדים.

השופט קבל את הבקשה, ונימוקו בידו – \"הוכח בפניי שהתובע הוא רומנטיקן חסר תקנה, וזכותו הטבעית לשמר את נישואיו, לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חירותו לשמור על נישואיו. לך תוכיח שהוא לא מנואיבה, ולא מאלי סיני ולא אזרח מדינת אלי אביבי – לך תוכיח שאין לו אחות כמאמר הידוע\". לשופט לא היה מושג מיהו, ובשל טשטוש הפנים, אף אנו, השופטים העליונים, לא ידענו מיהו כשראינו את הדיון בחדשות.

לרכב אין תחליף, ואין מי שבדור הזה יודע להחזיר פראארי לגדולתה זולת פררארי מפירוק, שהצד הימני דווקא נשאר שלם. התובע לא ידע את נפשו כי הפראארי היתה אהבת חייו, וכמו אספן אמיתי, אוהבה יותר מגופו, ויותר מאשתו. הוא כל כך טיפח אותה, שאפילו היה מדבר אליה, כמו שיש כאלה המדברים עם הצמחים, בשיחת דקלים, ולהבדיל, המדברים עם יקיריהם המתים בבית עולם. לך תמצא את החלק. שיטוטיו באינטרנט לא הביאו שום מזור. נמצא דווקא פח שמאל אצל כהן דת בהרי טיבט, שבעצמו קיבלו מאחד שלקח את הפראררי שלו לנסיעה אחרונה, בהרי טיבט, במטרה שיעלה עימה להר הגבוה, כמו שמשה מהבייבל עלה להר נבו, להיקבר שם. לא למכירה, וגם אם היה מוכר, אין איך להביא אותו. כמעשה חסד אמר הכהן הטיבטי שאם יביא את הפררארי אליו, הוא יקבלו לקבורה ליד הפררארי שכבר שם. שוד ושבר.

בדיון עצמו, עוד לפני שהמסכן ההמום הצליח לדבר, הנהגת התחילה לצעוק עליו, שהוא רוצה מיליונים בשביל חתיכת פח דפוק, ושהוא בכלל לא בן אדם כי הוא קשור לפח מסריח, יותר מלבני אדם. הוא אנטיפט מגלומן חסר כבוד אדם, שרוצה לשלול חירות וכסף מאדם אחר, ושילך להביא את ההורים כאן ועכשיו.

ואחר כך – והכל בשידור חי, פריים טיים – עברה לגעור בשופט: \"הרי אתה דתי, ואתה יודע שלעתיקות אין ערך אחיד, אלא אינדיבידואלי סובייקטיבי. בשביל אחד ספר זרוק ליד המיחזור שווה זהב ולשני לא שווה שידרכו עליו או ימחזרו אותו. אותו הדבר תמונה, עתיקות וכן הלאה. והראיה – שיעורי בית היא עשתה – שבהלכות שבת, חפץ עתיק יכול להיות מוקצה מחמת חסרון כיס לאספן ואסור יהיה לו לגעת בו, ואילו לשני הוא כסתם מטרד או לכלוך שיכול להעיף הצידה אם מפריע. אז תזרוק את התובע מכל המדרגות. מותר לנהוג, נהיגה זו זכות יסוד, ואם הייתי אשמה, מילא. מה יש? קצת פח, אבל אני לא אשמה והתובע סחטן. מי שעולה על הכביש צריך לדעת לספוג אירועים שוליים וחיכוכים קטנים מסוג זה. כמו שמתחככים ביציאה מקונצרט או סרט, או בתור לפיצה.\"

השופט הנח-נחמן נראה הערב טוב מתמיד. גלימתו השחורה צחורה, חולצתו לא מגוהצת, עניבתו קצת בעוקם, ולראשו כיפת הנחמנים עם הצופציק, כאילו זה עתה נסרגה. לאחר שהמתפרצת שתקה שלוש שניות, הוא פנה לקלדנית לרשום: \"התובע טרם הספיק להתעטש, ולא שמע את מוזיקת הרקע. הנתבעת התפרצה ללא רשות, ודיברה בגסות הן כלפי התובע והן כלפי בית המשפט. ספרתי את מספר המלים שבהתפרצות הנתבעת, והנני מחייבה לשלם 25 שקל על כל מילה שאמרה, מחציתו לטובת אוצר המדינה ומחציתו לטובת התובע, עכשיו, ובמזומן\". הנתבעת שילמה על המקום.

\"בטרם נמשיך דיון מסודר וענייני עלי להכריע בשאלת מוזיקת הרקע שעליו חלוקים הצדדים. הנתבעת, בחרה בלהקת פחי הזבל ממתכת, והתובע בחר באגם הברבורים. כל אחד מטעמו הוא, זו – קול השם ברעש פחי זבל או פחי מכוניות, וזה – קול השם בקצ\'קע, בירבורי בירבורים. מכיוון שאיני מרשה מוזיקה חסידית ובפרט ניגוני רבינו נחמן על כל צורותיו, מוזיקת הרקע תהיה של רעש המים בגאות ושפל, למרות שזה נשמע כמו הניאגרה הביתית. אני חוזר על ההוראה הקבועה: כל מי שמדבר אצלי באולם, ידבר בנחת ובשקט באופן שמוזיקת הרקע תישמע ותהיה ערבה על אוזנו.\"

השדרן שסיקר את המשפט לחש למיקרופון: \"הוא הכניס לה סנוקרת, ורמז לה שתוריד את המים אחרי כל ההתפרצות הזו. שימו לב צופים יקרים, שכשהשופט עצבני הפומפון על הכיפה הנחמנית שלו נעה חזק מצד אל צד.\"

השופט פנה לתובע ושאלו לראיותיו. התובע ענה שהנתבעת דברה בטלפון הנייד, סימסה ללא הרף, והוא ראה שהיא נסעה כשראשה שמוט מטה, ויד אחת ממשמשת. אולי היא שיחקה סוליטר? אני דורש שתקחו עכשיו את הנייד שלה לבדיקה, ונדע. הנתבעת התנגדה, כי זו חדירה לתחום הפרט, וממילא אין לתובע שום הוכחה שהיא בכלל התעסקה עם המכשיר הנייד אותה שעה – \"ואתה השופט יודע שעד אחד בדת זה כלום בטח האינטרסנט השפל הזה\".

התובע, השיב שאם יש צפלין שעוקב אחרי העזתים והפלפוניה שלהם, אז שישימו צפלינים כאלה לאורך ולרוחב המדינה, ומי שמסמס או לוחץ על המקשים של הנייד בזמן נהיגה, הוא יקלוט, ידווח, וישבש את פעולת המכשיר הנייד על אתר, באופן שהחזרת הפעולה תיעשה במשרד הרישוי. הנתבעת הייתה ממש מחוייכת, צחקה, וסובבה אצבעה על רקתה, בתנועת, הוא קוקו. עוד טען התובע, שכל עוד הנתבעת לא הוכיחה, טכנולוגית, שהיא לא התעסקה עם הנייד אותה שעה, היא אשמה.

השדרן שסקר את המשפט, עשה פוקוס על הפומפון של השופט וראה שהוא ממש מסתובב, כמעין הילה לראשו. השופט ביקש את תגובת הנתבעת, והלה אמרה בנימוס שהיא לא יודעת איך אומרים בשפה יפה את המילה שטויות, אבל השופט יסלח לה. בשביל הרעיון המהולל של התובע צריך חוק, צריך אמצעים שבינתיים אין, וצריך שלושה כנסי עיון שלמים, שלושה ימים צפופים כל אחד, כדי לדון בגבולות הזכות לפרטיות, ודריסת המדינה בחיי הפרט, האח הגדול 1984 אורוול כאן. \"זה לא יעצור בדרכים. המדינה תרצה לקלוט אותך בכל מקום, ובכל עת. לא יכולה להיות חקיקה מידתית שתתיר את המציצנות הזו. נערי האוצר יתנו לזה תקציב כשיגדל לי זקן על כף הרגל. זה עניין חוקתי מובהק, ואין לשופט שום אפשרות וסמכות לקבל רעיון הזוי שכזה\".

השדרן שם לב שהפומפון של כיפת השופט לא זזה ודיווח על כך בפריצה, ולהערכתו האישית, בינתיים, יש מיתאם מדוייק בין מוזיקת הרקע, לתנועות הפומפון שעל כיפת השופט. אי אפשר לתאר את שיאי הצפייה. הייתה בעיה של ממש שהשופטים לא יצאו להפסקות פרסומת, ולא הייתה שום הסכמה לשדר פרסומות בתחתית התמונה בזמן השידור הישיר.

השופט הכריז על רבע שעה הפסקה ויצא ללשכתו. קרא את התיקון הכללי, צעק קצת כמו בהתבודדות ביערות בין העצים, ועכשיו בין הספרים והתיקים, שתה לחיים, וחזר לאולם. סימן לקלדנית והכתיב:

\"לפניי תביעה של בעל רכב אספנות נדיר שנפגע על יד הנתבעת. אין על כך מחלוקת. אין מחלוקת שאין חלקי חילוף בכל משחטות הרכב במדינת ישראל ובשטחים המסופחים לה.

\"הנתבעת טוענת שזו תאונה רגילה בכביש. כל העולה על הכביש צריך לדעת לספוג אירועים כאלה, ובכל מקרה גם אם היא תחוייב, אין לחייבה מעבר לפח רגיל של מכונית מצויה במשחטות הרכב. התובע מבכה את מר ליבו באובדן הכלי היקר, מחמד ליבו, ותובע סכום אובדן רכוש משמעותי. אני ממנה בזאת שמאי שיבחן ויעריך את האובדן, על רקע גיל הרכב, תוחלת חייו, וכיוצא בזה פרמטרים, כולל ערכו כענתיקה. התובע טען שהיות והנתבעת התעסקה עם הטלפון הנייד שלה, ראשה שמוט, ויד אחת ממשמשת, היא נהגה בצורה לא אחראית, ובצורה מסוכנת בכביש תוך סיכון כל מי שבסביבתה. דינה, כמו מי שפוגע ברכוש במכוון. התובע טען שחובת ההוכחה על הנתבעת שלא התעסקה בו בזמן עם המכשיר הנייד, וכל עוד לא הוכיחה זאת, מבחינה טכנולוגית, היא אשמה. התובע העלה טענה מחודשת שעל המדינה להפעיל צפלינים שיעקבו אחרי המכשירים הניידים ברכבים, ומי שמחייג או מסמס בזמן נהיגה מכשירו יושבת, נוסח סיכול ממוקד.

\"הנתבעת טענה שהמוציא מחברו עליו הראיה, ורעיון הצפלינים הזוי, בלתי חוקי בגין פגיעה בפרטיות, ובלתי חוקתי בעליל.

\"שקלתי היטב את הטענות. יש מכת מדינה של תאונות דרכים כבר שנים, נהיגה פרועה ללא חשבון, מלווה בגסות רוח אדירה. מכת המדינה מזה שנים, שרק נעשתה גרועה שבעתיים כאשר נהגים עסוקים במכשירים הניידים ולא בכביש, ותשומת ליבם מוסטת לחלוטין מהכביש. זה מצב פיקוח נפש. בסיס החוקה הוא \"תיקון\" גדול להגן על האדם. מי שטוען שיש כאן אלמנט בלתי חוקתי – אזי פשיטא, פיקוח נפש דוחה חוקה. החוקה נועדה לעגן מצבי פיקוח נפש, בודאי שהיא גוברת על מציצנות וחדירה לפרטיות. עקב מכת המדינה, נטל ההוכחה עובר לנתבעת, והיא לא ביססה, טכנולוגית, את טענתה שלא התעסקה עם המכשיר. על כן היא מחוייבת לפצות את התובע. כמה ולמה – ידון לאחר קבלת חוות דעת השמאי. בהזדמנות זו אני מורה למשטרת התנועה ומשרד התחבורה להעלות צפלינים שיעקבו אחרי הנהגים, בכל רחבי מדינת ישראל והשטחים המסופחים לה, וכל נהג שמתעסק במכשיר הנייד שלו בזמן נהיגה, מכשירו יושבת. \"

השתרר הלם תקשורתי. הכתבים מיהרו לבית שר התחבורה, ובזמן ההמתנה ניגנו את המוזיקה שהושמעה באולם.

אגב, מעניין מה קרה לשוק הפרסומות. מה שפעם נחשב פריים טיים לפרסומות הכי חודרניות ומשעבדות-נפש, עכשיו, כולם בורחים ממנו, כי תגובות הציבור זועמות ובעיקר נשלטות. קוקה קולה ערכה סקר לאחר צניחה של שישים אחוז במכירות, שממנה הרוויחו פפסי ו-אר סי, שברחו מהניו פריים טיים.

שר התחבורה הזדרז לעלות לשידור, במכנסיים קצרות וטי שרט, יחף בפתח ביתו, אחרי שחזר מהים, וטען שזו ליצנות, אין לשופט שום סמכות לחייב אף אחד כלום, זו בעייה חוקתית גם ככה, ולא יעלה על הדעת שתינתן פסיקה נגד מי שלא היה צד לתיק. במקביל, השר הכריז שהוא כותב מכתב פתוח לנשיא בית המשפט העליון שיש להשעות את השופט הזה מיידית, שילך לשטוף כלים במסעדה בתאילנד, לשטוף ולא לשפוט, הוא ואחריו כל האנרכיסטים האחרים שהתמנו. כל המומחים החרו החזיקו בדעתו. אדי מיהר להתקשר לאנקל סאם, לדווח לו, שישמח, כי החלה יוזמה להעיף את השופט מהמערכת ואולי עוד כמה ממינויי תיבת נוח, ושירשום לזכות אדי כמה משרות הוא הולך לחסוך. אנקל סאם ענה: \"צוחק מי שצוחק אחרון, אני עכשיו בבריכה\", וסגר.

שר התחבורה, במקביל, הורה לעוזריו לפתוח במתקפת סקרים, כי הוא היה בטוח שערכו עלה בעיני הציבור והוא יתפוש הזדמנות לעשות זובור, וחמסה בין עינק, לראש הממשלה, ראש מפלגתו. בכך יסלול עוד כמה מטרים בדרך הארוכה לליבותיהם של חברי המפלגה, ומרכז המפלגה, בפריימריס, בואכה כיבוש ראשות המפלגה. דאטפוך. הסקרים הראו תמיכה בלתי מסוייגת מכל שכבות הציבור, גם לשופט וגם לצפלינים, ומיאוס של ממש כלפי השר. הסוקרים החרוצים גילו שבינתיים נפתחו עמדות החתמה אלקטרוניים באינטרנט, באמצעות רשיונות נהיגה, ותוך שעתיים, מיליון איש חתמו, כולם נהגים! השר הלך לישון במחשבה ברורה שהכל בלוף אינטרנטי והסחה של עוזרי ראש הממשלה. אולם, בחדשות שבע בבוקר, כל הסוקרים, מטעם ושלא מטעם, פרסמו תוצאות, פחות או יותר שוות. ישבנו של שר התחבורה בערה בו, והוא הרגיש שכסאו מתרחק, במיוחד אחרי שראש הממשלה עלה לשידור ואמר שהורה לבדוק את הנושא, כי הגיע הזמן לעשות מעשה. זעקת העם לא יכולה לשוב ריקם, והוא יתן תשובה פומבית בקרוב. בינתיים הצטרפו עוד מיליון וחצי איש למחאה האינטרנטית – חסר תקדים בישראל האדישה.

הנתבעת, בינתיים, הגישה ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, ומשפטני המימסד העמידו לה שני משרדים ממה שקרוי השורה הראשונה, בחינם. פרדי מיהר להתקשר לנשיאת בית המשפט המחוזי שתמנה הרכב בוגר ואחראי לשמיעת התיק, תיק-תק, כדי שהערעור יישמע מהר. ההרכב כלל כמובן את השופטת שיושבת על הראש של אדי בגיהינום. הערעור נשמע תוך שלושה ימים, והתקבל. פסק הדין של בית משפט השלום בוטל על כל חלקיו בשאט נפש, בטענות שכל סטודנט מתחיל במשפטים הרי יודע יותר טוב, ועוד שלל עקיצות ומובאות מהתורה, מהנביאים, מהכתובים, ומהתלמודים על משפט צדק. הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראייה, לא משנה שבמשפט העברי צריך שני עדים, ופה בקושי אחד, אך על זה היא דילגה באהבה. העיקר, אודרוב המשפט העברי, ולא שכחה לעקוץ את שופט השלום בציטוט כמה תוכחות מכתבי רבי נחמן.

התובע לא התייאש והגיש בקשת רשות ערעור קצרה של שורות בודדות, לבית המשפט העליון. ראשית, מדובר בסוגיה חדשה. שניםת בפסיקת המחוזי אין משפט ואין צדק. שלישית, למה אתם מפקירים את חיי הנוסעים בדרכים והולכי הרגל – זה פיקוח נפש או שחיי להתאים לחוקה. כשהבקשה הגיעה למזכירות, מלווה בעשרות צלמים מכל הרשתות, פרדי נלחץ, וכינס את כל עוזריו ושופטיו לטקס עצה מה לעשות. כולם דברו מהבטן שהחיפזון במחוזי היה לרועץ, ועכשיו, שיקח את התיק לטיפולו, ויחליט, כמקובל, לבקש את תגובת הנתבעת, וגם את תגובת היועץ המשפטי לממשלה, תוך חודשיים. בינתיים, נראה מה יעשה ראש הממשלה. עכשיו פרדי נדהם לגלות שזה אנקל סאם.

שר התחבורה לא ידע מה לעשות. עוזרו הפוליטי אמר שהמצב נואש אלא אם כן הוא יעורר סקנדל כזה גדול או ישתול אירוע מנתק – מהסוג שמושך תשומת לב וסימפטיה כה גדול, שישכחו מה שהוא אמר לפני כמה ימים, ולא יזכרו אף פעם שהוא היה נגד הציבור. השר כינס את עוזריו לדיון סודי ובהול בסאונה פינית, כי שם כל כך חם ורטוב, שאי אפשר להקליט, לסמס או לשדר. כולם רצו בטובתו – טובת המדינה מבחינתם – והציעו לו שלל ארועים מנתקים: גירושין, יציאה מהארון, ילד מחוץ לנישואין, בניה בלתי חוקית של מרפסת, בגידה באשתו עם מי? סמן את המועדף (זכר, נקבה, הפוכמין, טרנסגנדר, טומטום או אנדרוגינוס), מחלה קשה, ועוד כהנה וכהנה. השר נראה רע, ופניו להטו מהחום. לבסוף, בבריכת המים הקרים, עירום כביום היוולדו, מבלתי יכולת להגיד תהילים, פיזם עשרות פעמים את תפילת הפוליטיקאי בלחן התקווה: \"אני חושב אני יושב\" \"אני יושב אני חושב\" עד שהבזיק במוחו שיתרום כליה מייד. זה עבד.

נמצאה חולה מתאימה עם כל הסגולות התקשורתיות הדרושות, אם חד הורית מהמפלגה המאוד יריבה, מאחד מישובי עוטף עזה. היא דמות תקשורתית ידועה, כי הייתה הנעלבת הראשית, בהתקפות הפצמרי\"ם ובצוק איתן. התקשורת כינתה את המתיישבים בזלזול – עוטף עזה, העוטפים, משל עטפו דגים בעיתוני על המשמר. מה, אנחנו עוטפים את הערבושים בעזה? דבריה היו ברורים:

\"פלישתים עליך שמשון דער נעבעכדיקר. אנחנו משדות פלשת, או דרום אשקלון או עוטף אשקלון, תמיד הקפידה לומר. הממשלה הריביזיוניסטית, הימין הלוחמני הצעקני, כביכול, הם אימפוטנטים גמורים שלא יודעים לעבוד. חברי קבינט מקפצים, ומשלשלים בפיהם הכרזות לוחמניות מטופשות. בממשלה יושבים חבר הפועל המסרחי, נחום-תקום ובקיצור נ\"ת. אם היו מפסיקים לכנות אותנו עוטפים ערבושים הגישה הייתה משתנה לגמרי. לא לדבר על כך שאנחנו חיים בדור שאין לנו אישים. איפה בן גוריון, מפא\"י, ואבות מפ\"ם? הם ידעו מה זה הרתעה. הנחישות והחכמה של בן גוריון, ושאר הרוח של אלתרמן, שניהם כה חסרים. מתפשרת על רפול כי הוא אחד משלנו, גם גיבור וגם בעל חמשירים.

\" איי יאי יאי, אין לנו אישים – בצעירותי בשיעור \"לשון עברית עתיקה\" שחזן כפה עלינו – כי טקסטים דתיים לא למדנו – נחרט בי הניב הזה, מאיזה חג יהודי. אלתרמן, אלתרמן, אייכה? אני רואה בעיני הקטנה: מעשה במיניסטר / צעיר ודתי לאומי/ נחום-תקום/ חבר בקבינט/ קשקשן בפרלמנט/ שבתפילה בשבת מדבר/ סודות מסגיר/ רק למתפללים/ ורק לסרוגים/ ובמוצאי שבת גם לעיתונאים/ \"גימטריא חמישים\"/ יו\"ד ו-מ\"ם/ קבינט נעשה קבינימט/ ועליהם נסמוך?/ אין לנו על מי לסמוך/ חלום רע/ חפיפניקים בממשלה\". סליחה אלתרמן, אני מתגעגעת, עפר אני לרגלך, למרות שלא היית בדיוק אחד משלנו. איפה שאר הרוח נעלם? הריביזיוניסטים מבינים כח ולא מבינים הרתעה, כי אין הדר בהרתעה. בשביל הרתעה צריך שאר רוח, מהסוג המיוחד הזה, של האמונה הטהורה בסוציאליזם, וזה אף פעם לא היה להם.

\"בהפגזות חסרות תכלית יש \"הדר\" – צבעים עזים ונהדרים בלילה, רעש גדול, ואופיום להמונים. תקראו את מניפסט הבחירות שלהם לבחירות תש\"ח, ותבינו שהם חזרו לפולין ולווארשא הקונרגסאית, שותים תה עם קוביות צוקר. מעניין אם בגין או באדר נתנו לגולדה נשיקה על היד אי פעם. במחתרת, נגיד, היו ציונים, אבל אחרי הקמת המדינה חזרו להיות גלותניקים. לך תבין אותם. השר תחבורה המסכן הזה מלהג מהבוקר עד הערב על כיבוש עזה, כדי לקושש קולות לפריימעריס של מרכז מפלגתו – איי טאוסנד אינדיאנס.

\"כבר שמעתי אותו בא חשבון עם השמאלנים יושבי ישובי הגדר, ב\"עוטף\" עזה, שתמכו, ולכתחילה, בהתנתקות, ועכשיו מייללים, וממשיכים להצדיק את שמאלניותם. הדבר היחיד המפתיע הוא שהשר הנכבד חושב שחברי המרכז שלו מבינים בכלל על מה מדובר. אצלינו בשמאל, הקווים תמיד היו ברורים, ומכאן בנינו הרתעה, ולא התביישנו להכות פי שבע באויבינו. לא נגור באיזור צפוף ערבים בשביל התענוג היום-יומי לעצבן. אם הערבושים רוצים להנות מהשירותים שלנו, ולסחור איתנו, בבקשה. לא רוצים, לא צריך, לכו לאהליכם – אבל אנחנו הבעלי בית. הציונות אף פעם לא דגלה בלעצבן את הערבושים. איפה הרצל והשטויות האלה, שפעמיים ביום תעבור בסימטה של הערבי רק בשביל לצעוק שאתה כאן. גלותיות, ולאומיות מזויפת מתוכה. ככה לא בונים הרתעה. מפגיזים אותנו? יערי וחזן ידעו להכות יותר חזק. השמאל יסד מדינה אז תנו כבוד, ותזכרו שגרומיקו היה לצידנו.

\"סליחה, שאני מדברת הרבה. אני חוששת שדעתי תוטה עם קבלת כליית כבוד השר. הכליות הרי זה תמרור מוסר. אין דבר, גם כבוד השר יצא מהחוויה עם תובנות חדשות, אתם עוד תראו. אני מודה לו באופן האישי החם ביותר, ואולי יתחיל שיח הולם סוף סוף. אבל אין לשגות. על הזיוף הלאומני של ההתנחלויות אני לא מסוגלת לדבר. אני לא הוזה חלומות שנרקוד הורה עם נשים פלשתינאיות, ומשחקי כדורגל ערבים-יהודים משותפים. ההתנחלויות הם האובסטיקל להרתעה, קיומם פגע אנושות בהרתעה, ובהבנת דרך פעולת ההרתעה. לא צריך להיות גאון בטחוניסטי בשביל להבין, כי יערי וחזן ובן גוריון לא היו גיבורי מלחמה.

\"צריך קצת שכל יהודי, המתעלה מעל לשיח הסחי הדבקי של הדתיים הלאומיים במדינה. אין בינינו גשר. בעקבות שאלה של אחת מנכדותיי, בשנה שמינית מהארבעה עשר, שאנחנו חוטפים פה פצמרי\"ם – סבתא, מה זה הרתעה שהמנהיגים מדברים עליה? גמגמתי שאיני יודעת להגדיר מה זה, למרות שאני יודעת בדיוק מה זה. נו ומה זה, סבתא? שהאויב שלך לא עושה משהו כי חושש מתגובתך המוכחת, ומשתיקתך הערמומית. זו הגדרה של פלאחית, ולא נחה דעתי. יערי וחזן וב\"ג לא בסביבה שאשאל. מנהג טוב עשו אצלינו בישוב שכל מי שמוציא ספרים מהבית שם אותם בארונית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. אני עוברת שמה יום אחד, ורואה חוברת קטנה \"עיונים בהרתעה\" שיצא ע\"י הצבא ונערך ע\"י אחד גוז\'נסקי, לא חושבת שהוא קרוב של שליחתנו היקרה, תמר. סיכום יום דיון בשנת 2008. התנפלתי על החוברת כנאד מים קרים במדבר. היו שם גם שטויות, אבל הבריטי הזה, מה שמו, כתב קטע מאלף, שהעתקתי בכתב קליגרפי, מסגרתי והחבאתי בארון הבגדים. וכה כתב הבריטי:

\"הרתעה פירושה להפיח בצד השני חשש ופחד אמיתי ממה שישראל יכולה לחולל לו. בכדי להרתיע את האיראנים עלינו להביאם להבנה שהמחירים שהם ישלמו, אם הם ימשיכו במעשיהם, יהיו בלתי נסבלים מבחינתם. בעשור האחרון יצרנו מול חיזבאללה והחמאס, שהם לא גורמים היכולים לסכן את מדינת ישראל, הרתעה הדדית. זו אחת הטעויות הגדולות שחוללנו. גם ברגע זה אנחנו לא מפעילים את כל היכולות שלנו מולם. אנו עומדים ומתבוננים בעוד חיזבאללה , שנה אחר שלחמנו בו, משקם את יכולותיו. כיצד אנו מצטיירים בעיניו? כדברי המרגלים \"ושם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם\", כלומר, ראייתם של בני ישראל את עצמם כחלשים מול האויב, הביאה לכך שגם האויב ראה אותם כחגבים. אם אנו נמשיך לראות את עצמינו כחגבים מול האיראנים כך הם יראו אותנו\"

\"כל פעם שעפו פה מרגמות ורקטות, הייתי מוציאה מהארון וקוראת, כמו שאבותינו קראו תהילים, ומאוכזבת מרה, שהמשגרים שלהם כבר טעונים להפעם הבא. זה הרביזיוניזם בהתגלמותו. מדברים הרבה, עושים קצת זיקוקים עם חיל האוויר, והערבוש בעזה ממשיך לירות. אפס הרתעה. אם אתה רוצה לגור דווקא בין הערבושים, כי זה מופע חייך הלאומני, תאוותך הגלותית, לא תרתיע לעולם, כי אתה משדר זמניות, ארעיות ולא קבע. בא צוק איתן והוכיח. באף יום לא קיימנו את דברי הבריטי שמדובר במחיר בלתי נסבל. כמות המלל של הריביזיוניסטים מחליאה, והנחום תקום הדתי הזה, עם ההצהרות שלו רק הוכיח לכל ילד בעזה, שלא יכו ברצינות. לא היו דברים כאלה אצל יערי וחזן, ובטח לא אצל גלילי הנזיר השתקן. בטח לא דיברו ככה בפרהסיה. זה כל ההבדל בין לשדר ארעיות, לבין לשדר קבע. זה מוחשי. ברגע שאתה חייב לחיות בין הערבושים, אין הרתעה. הרתעה מחייבת הפרדה, ואין הרתעה ללא הפרדה.

\"זה לא מקרה שעמיר פרץ הסוציאליסט עמד בגבורה במלחמתו לפיתוח כיפת ברזל, שהרביזיוניסטים, ופקידיהם המושתלים במשרד הבטחון, ניסו להכשיל בכל דרך. המתישבים בעזה לא יכלו להבין את זה, ועל כן, אין סתירה או צביעות בעמדה שאין ליהודים מה לחפש בעזה לבין טיפול הרתעתי יסודי באוייב. אני בטוחה שיש לא מעט חברי מפלגה של שר התחבורה ששמעו שהוא תרם לי כליה וירקו על הרצפה, טפו טפו, שהשמאלנית הבוגדת, אוהבת הערבים תמות, ועוד כמה ברכות אתניות, בערבית כמובן. יועציו החכמים עשו חשבון קר שהתומכים הם פי כמה. הייתי מעדיפה לקבל כליה מאדם פשוט, אבל זה הגורל המר של החיים, ובכל זאת יערי וחזן היו מאשרים זאת, בלב כבד, בדיעבד גמור, למרות שזה די פיקוח נפש, כי בכל אופן מוסר המחשבה של רביזיוניסט עלול לטמא את הנפש.

\"לא חידשתי כלום אבל בגלל ששר התחבורה תרם לי כליה, יש פה הרבה תקשורת ונותנים לי זמן לדבר. אני מודה לו, וכל שאמרתי היא כל התורה על רגל אחת\"

היא לא עזבה את עוטף עזה גם במבצע צוק איתן, וקיבלה דיאליזות בצבע אדום, תחת מעוף טילים ונפילות מרגמות. מעשה השר, היה אירוע מזיל דמעה, פטריוטי, ציוני, ויהודי ומה לא. הכל נשכח ונשטף יפה. העוזרים סדרו תזמון פנטסטי שבזמן שהשר היה בניתוח, ראש הממשלה עלה לשידור לאומה, ואמר שרכש צפלינים, מלאה הארץ צפלינים, ותימלא כל הארץ צפלינים – כל, לרבות השטחים. הטכנולוגיה שתופשת את מבוקשי עזה תיושם כאן, למטרות אזרחיות, לקיים את בשורת הגאולה בבייבל, וכיתתו חרבותם לאתים, ועכשיו יתפשו נהגים סוררים. פופוליזם סימביוזי רביזיוניסטי. אי אפשר בלי זה?

מצב ראש הממשלה בסקרים נסק. הוא שלח ברכת החלמה לשר התחבורה, ואף ביקר אותו, ואת המושתלת, ונתן לשר התחבורה וואצר לצימר בישובה של המושתלת, על חשבונו הפרטי של ראש הממשלה, מחווה נדירה ביותר מצידו – שבוע רצוף לצורכי החלמה. אל\"ף בי\"ת בפוליטיקה לשמור היטב על היריב הידוע ולהתגבר עליו, וככל שהיריב חזק כך ההתגברות עליו מרשימה יותר ויוצקת יציבות. שר התחבורה היה איפוא נכס גדול לראש הממשלה. נודניק גדול = נכס פוליטי גדול, העיקר לשלוט עליו. כמו טאטעלע, שר התחבורה ירד דרומה, בילה שבוע רצוף בצימר, חווה צבע אדום לרוב, והחזיק מלאי של קיגלים נוטפי שמן, וצולנט בעבאלך במשרת מרגרינה קולסטרולי, על פלטה של שבת, ליד מיטת החלמתו, שמא איזה חמסניק יפרוץ מתוך מנהרה וינסה לקחת לו את הקטטר ונעלי בית.

\"מה שטוב להכניע את סוסי היס\"מ ברחוב בר אילן, בטח טוב לזרוק על ראש החמסניק שיחליק חזרה למנהרה, וישתנק מהתקפת גזים בבטן, עוטף עזה? נראה לו מזה, נעטוף אותם בניחוחות הגז היהודי מסורתי, במנהרות הלא מאווררות שלהם, שילמדו. יותר, החמסניק לא יבוא, ומי שירצה לבוא, ימלא את הפאוצים שלו בטאמס, וכדורים נגד גאזים בקיבה, וכיתתו חרבותם לכדורים. אותי הרי לא יקחו, כי ראש הממשלה יעשה מזה צימעס פוליטי ולא יתנו לו את הנחת הזה. כאב ראש גדול לחמאס – לא כדאי. אבל הקטטר ונעלי הבית יהיה הישג תקשורתי עצום עבורם, והם יעשו מזה צימעס, בידור לא נורמלי.

\"תדעו לכם שהזהרתי בקבינט כמה וכמה פעמים שהחמאס עלול לעבור ללוחמה בידורית וסאטירית נגדנו, לעשות מאיתנו צחוק, ולפי עניות דעתי המיושבת, זו הסכנה בה\"א הידיעה לבטחוננו. כמובן שכל חברי הקבינט עשו ממני חוכא וטלולא, וראשי כל זרועות הבטחון, גיחכו לעצמם, עד כדי כך שראש הממשלה אמר לי: שמע, את זה אני מרשה לך להדליף. חס וחלילה לא הדלפתי. אתם עוד תראו, שכשהחמאס יאיים להכריע אותנו בצחוקים, הומור וסאטירה, לא נהיה מוכנים, ואני הייתי הקול קורא בערבה, הרואה את הנולד, שהתריע. אין לי ספק שזו המנהרה הבאה. אני קונה בזה כרטיס חיים טובים, לעבור את ועדת החקירה הממלכתית הבאה בתהילה. אני חוזר על זה עכשיו בכל ישיבת קבינט, וזה הפך לנוהג קבוע שראש הממשלה פותח את ישיבות הקבינט: שר התחבורה מבקש למסור הודעה ובזה אנחנו יוצאים ידי חובת האיפכא מסתברא. בזמן שאני מדבר, יש שקט, מלבד נקישות הלעיסה, כי כולם מחסלים את הכיבוד, ולי לא נשאר כלום. אני מביא לחמית וקופסת ירקות לישיבות הקבינט.

\"פעם ישבו לידי ראש השב\"כ וראש המוסד, ושאלו אותי, הפעם ברצינות, איך לדעתי יש להיערך. לישיבת הקבינט הבאה הכינותי מסמך שכותרתו סודי ביותר, ובו תוכנית להקמת יחידת הומור ב- 8200. לאסוף ידיעות הומוריסטיות מהאויב, מה מצחיק אותם, ומה גורם לאויב לצחוק במקום לשנוא, כי מי שצוחק לא יכול להילחם. לאחר מכן להקים יחידת סייבר של הומור שיושתל בצד האוייב, נוסח רעיון תקליט קול הרעם במלחמת ששת הימים. כמובן לגייס בדרנים דוברי ערבית. האויב יוכרע בהומור וסאטירה, וחתמתי את המזכר – יפה שעה אחת קודם, מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת, ובתחבולות תעשה לך מלחמה. ראש השב\"כ וראש המוסד עיינו ממושכות בחוברת המסווגת במקום להירדם בזמן נאומו הקבוע של נחום-תקום, שהקריא אוטוסטראדה את ספר יהושע, ויכבשו, ויחצו, ויחנו, כמו הנציג הישראלי-תימני במערכון חידון התנ\"ך. ראש הממשלה היכה בגונג ואמר זמנך עבר, מה הוא אומר? מה הוא אמר? מה הוא קופיץ? עשר נקודות, קח עשרה שקלים ולך תקנה לך ארטיק, שולטיק שכמוך. ראש הממשלה חיבב אותו למרות הכל.

\"מכל השרים ראש הממשלה אוהב אותי במיוחד ועשה לי כבוד גדול ושירות טוב. כל כך הרבה באו לראיין אותי, שיועצי התקשורת התחננו, יכלא העם מהביא, כי ארסנאל סרטים פנטסטיים לפריימריס כבר מלא. אפשר לזרוק את כל התמונות של גזירת סרטים בכבישים צדדיים, כמו דרך פרופסור ישעיהו לייבוביץ, בירושלים, שבאו קומץ הזויים, אף לא אחד מחברי המרכז. הסקרים הטובים עולים בגרף קבוע ויציב. הקטטר המתנדנד, צולם הרבה יותר ממני, במיוחד בזמן הריצה למרחב המוגן, והיועצים שוקלים לחלק טישרטס עם לוגו של הקטטר. הקטטר הפך לשם דבר, אייקון יחודי מזוהה לגמרי עם שר התחבורה, ובעזרת השם וחברי המרכז, עוד מעט הוא יהיה לסמל שלטון. ברוך השם שפרשת ההתנגדות לשופטים ולצפלינים נשכחה כלא הייתה, אשרי העם שראש ממשלתו הוא זה. היועצים הסבירו שתמיד תחמיא לגבוה ממך בהיררכיה, כי זה עושה רושם הרואי וממלכתי, וחשוב מאוד לתדמית.\"

הצפלינים עשו את שלהם, כמות הגסויות וההעלבות ברשות הרבים, והתאונות, ירדה פלאים. התחיל להיות בטוח בכבישים, נעים יותר, סבלני יותר. התופעה שנוסעים באור אדום וגונבים רמזורים כמעט נפסקה, כי כולם פחדו מהצפלין. אופנועים הפסיקו לעלות על מדרכות ולעבור במעברי החצייה של הולכי הרגל. עד עתה כל הפוליטיקאים פחדו לטפל בהתנהלות העם בכבישים כי זה מכעיס רבים מדי, וממש מסוכן פוליטית. אם שוטר דופק דו\"ח לנהג שנסע באדום, כל המשפחה שלו שונאת את הפוליטיקאי, ולא מעניין אותם מה עמדתו על החזרת שטחים, ויכול להיות שהם יתפקחו, יתפחכו, ועוד יצטרפו למחאה החברתית – סכנה שבעתיים. מצד שני, מבחינה עניינית ותקציבית, אנשי האוצר אמרו שתאונות זה מחולל כלכלי גדול, ביטוחים, חלפים, רופאים, בתי חולים, עורכי דין, פיזיותרפיסטים, מוסכניקים ומה לא, ועל מתים משלמים מעט. כסף גדול ומחזור גדול.

כעת מתחולל שינוי שמדיר שינה מעיני נערי האוצר, ואובדן קופה. ראש הממשלה, שועל פוליטי מתוחכם, חייב להסיט את הנושא, כדי לכסות על הזלזול הכלכלי העצום, וההפרטה המטורפת, שדפקה כל אזרח בישראל. הפוליטיקה היא אומנות ההסחה וההסטה. יום אחד אולי יעלו על זה שבכל ממשלות ישראל לדורותיהם, מהירות אישור כבישים לבקתות במאחזים, היו כה מהירות, שלא הצליחו לראות אותם. יורקים דם ויזע כדי לקבל מיגון לגן ילדים בעוטף עזה או לבית חולים באשקלון, וכביש כזה, עובר ביעף. אם תתעורר כיפת ברזל חברתית, הלך עלינו, והשמאל יחזור לשלוט. השמאל יתרץ את עצמו שסלל את הכביש כדי שיהיה קל להשתלט ולפנות את היצהריסטים למיניהם, ולשמאל יאמינו. את הימין יאשימו בזלזול.

נערי האוצר, שמסתכלים על המספרים בלבד, תמיד אמרו, שיותר זול לסלול כביש לאיזה פיזדילוך של כמה הזויים, בעלי דחף בלתי ניתן לכיבוש להתחכך עם הערבים, שרוצים לגור רק לידם ובינותם – מאשר להוסיף קצבאות ילדים לכלל האוכלוסיה. כביש זה גם רווח נקי וחיסכון בשחיקת הגלגלים של מכוניות צהל והמשטרה בדרך למאחז. הכנסת, היא שוק מקח וממכר עליז, הכל פאקויפט. ככה קונים את חברי כנסת מהימין, תן להם כביש לאיזה פיזדילוך בשטחים, והם יחסמו או ייעדרו, מכל הצבעה כבדת תקציב. לכולם זה טוב. אנשי האוצר אומרים תמיד, למען האיזון של הסיביל סרבנט, אנחנו א-פוליטיים. בשלטון השמאל נקציב מסועים לתיאטרון, נייר חינם לסופרים, וחשמל חינם למשוררי השמאל, בדיוק לפי אותו מתכון. זה לא אישי, חלילה, כי אצלם זה מספרים, העיקר שהאזרחים ישלמו בשביל הכל, לא יקבלו כלום, וקופת המדינה תתעשר, וכל הדרכים כשרות. להפריט הכל מבחינתנו.

נערי האוצר עושים תיק ביון מחקרי עמוק על כל חבר כנסת, ובעיקר מחפשים את חולשותיו. אם יזהו חבר כנסת חסר תשומת לב, ונרגן, יארגנו לו, בחשאי, שליחים מעמותה כזו או אחרת, שיבקשו את עזרתו, ויתנו לזה תשומת לב עיתונאית, כך שההצעה תהיה בלתי ניתנת לסירוב. הוא יבוא אלינו, ואנחנו נעשה אותו המושיע הגדול שתקציב מאושר מזמן למטרה הנעלה, שוחרר בהתערבותו של חבר הכנסת פלוני אלמוני וכולי וכולי. נשחרר עשרים אחוז מהכסף, העמותה תיכנס להתחייבויות ולצמאון תקציבי, תילחץ, תפנה לנציגם המושיע הגדול, ואז נדפוק עיסקה עם כבוד הנבחר, עשרים אחוז בכל פעימה כנגד ארבעה הצבעות שתתמוך או תיעדר. פייר אינאף, הוגן, זה עובד נהדר. אין לחבר כנסת ברירה, כי מי שלא מוכן להפוך עצמו תלוי לא יכול להראות הישג. פיפטיין לאוו כמו בטניס. אכן קבוצת חברי הכנסת המקועקעים עושה כאב ראש גדול לאוצר בזמן האחרון. שיהיה ברור, אם יהיו בכנסת שבעים חברים בלתי נגישים, הלך התקציב, הלך האיזון, הלכה הדאגה למדינה, ובעיקר הלכה שליטת האוצר. עוד מישהו עלול לחשוב שאפשר בלעדי אנשי האוצר. אנחנו ערים לביקורת שזה נראה קצת בלתי דמוקרטי כי אנחנו מחליטים בעצם על הכל, לפי סולם הערכים שלנו, אבל צריך להקריב בשביל מדינה, לא?

סוף טוב הכל טוב. פרדי קבר את בקשת הערעור של הנהגת. הצפלינים חגים בשמיים. האווירה משתפרת בכל החזיתות. מי היה מאמין שחבורת השופטים הבלתי שגרתית תביא גאולה לישראל. זה כוחו של אנקל סאם – כוחו וגבורתו.