עולם האמת של השופטים (סיפור בהמשכים) – 5 – פרדי פועל מאחורי הקלעים – נהריה אלזו – קעקועי חברי הכנסת

הנשיא, פרדי, מהורהר מאוד לאחרונה, הזמין אותי לכוס בירה שחורה קרה על שפת הים, התפעלתי ממנו, פעם ראשונה אני רואה אותו בבגד ים, שומר על פיגורה, כל הכבוד. לי יש כרס קטנה. סיפר לי שהשיחה כאן היא בינו לביני, כי אני יודע שתיקה מהי, קולגיאליות מהי, ושומר סוד נאמן. הוא הזמין כמה סקרים סודיים בזמן האחרון, והמימצאים ברורים. העם תופש את תיבת הנוח החוליגנית, כמשפט טוב וצודק – צדק של רחוב, עממי, כמו הג'ורי באמריקה, צדק אמיתי לאנשים פשוטים. בית המשפט המחוזי הוריד את אמון העם במערכת המשפט, לקרשים, ומצבנו בעליון עדיין מתנדנד כי זוקפים לזכותנו את מינויי תיבת נח, ותולים תקוה שניישר קו עם החוליגנים. אם נתקוף את הממשלה על הצפלינים, בערעור, הלך עלינו. ברוך השם שהצפלינים באוויר, לשמחת הציבור, ונמרח את הערעור.

"מה עושים? לא קוננו והתאבלנו מספיק? האספסוף יקבע את דרכינו? ישבור את מסורת השפיטה? איפה השילוש הקדוש של רשות שופטת, מבצעת ומחוקקת? החוליגנים הופכים אותנו לרשות מחוקקת ומבצעת, וואלה יופי לדמוקרטיה. דבר ראשון אני רוצה להעיף את אנקל סאם.

אמרתי לו: אתה לא יכול כי הוא לא עובד שלך ולא עובד אצלך. פרדי כבש פניו ביאוש, ואמר שאין לו ברירה אלא להתפטר. שאלתי אותו מה ישיג בזה? שלוש דקות חמלה בתקשורת? ובחיוך ציני, אתה הרי לא עורך עיתון שנוסע לגואה?"

פרדי בכה ולא ידע את נפשו. הסטתי את הנושא.

"אגב, פרדי, איך השגת מימון לעריכת הסקרים, זה עולה הון תועפות."

פרדי התעשת, עיניו ברקו, והשתובבו. מהכרותי עם פרדי ידעתי שמתחיל כאן מונולוג מעניין.

"אתה שואל טוב. ובכן, נזכרתי בקרן רדומה מעזבון כספי גדול, שהשאיר איזה גרמני עשיר, אקס נאצי, שבקש בצוואתו לכפר על מעשיו. הקדיש סכום כסף נכבד בקרן מיוחדת למטרת הנחלת חשיבות בתי המשפט כמגן הדמוקרטיה. לפני ארבעים שנה, הייתי סטג'ר צעיר מתחיל, אצל הער דוקטור עורך דין יקה אחד בנהריה, שניהל את הקרן בישראל. הייתי צריך כל שלושה חודשים להכין מכתב דווח לרשויות, שאחרי בדיקה יסודית, טרם נמצא שימוש ראוי לכסף כי בתי המשפט הכריזו שהם מגיני הדמוקרטיה, ולא היה שינוי. יקה זה יקה. הקרן הלכה וגדלה.

"בינתיים עבדתי כעורך דין, ולימים מוניתי לשופט, לא זכרתי את הדיווח המצחיק הזה, ואשכחהו. באמצע לילה טרוט שינה, נזכרתי בזה, כי הרגשתי שאנחנו חייבים נתוני סקרים טובים ואמיתיים כדי לנווט בין כל צרכני וזוללי הסקרים מסביבנו, לטובת, ורק לטובת יציבות מערכת בתי המשפט. לא מצאתי שום דבר על הקרן או על עורך הדין. הוא מת מזמן. אשתו הגרמניה צלצלה אלי לפני שלושים שנה שהיא חוזרת לגרמניה אחרי מותו, כי בנהריה החלו לתלות מודעות בעברית – סקאנדאאל. זכרתיה מספרת איך היא כל כך אהבה את ימי הבלוקאז' במלחמת השחרור כי נהריה שמרה היטב על ייחודה והיותה אי בודד, ולמעשה קיוו שכך יימשך.

"לא מצאתי כלום באינטרנט. הבנק שהחזיק בכספי הקרן נעלם מזמן. אם אתה זוכר, נסעתי בחטף לפני כמה שבועות לנופש בנהריה, ובכן, הלכתי לחפש מידע. לא פשוט לנשיא בית המשפט העליון לטייל בנהריה, אז לא התגלחתי כמה ימים, גידלתי זקן פרא קטן, לבשתי כובע אוסטרלי, משקפי סיקסטיז, חולצה פתוחה לגמרי, מכנסיים קולוניאליים עד הברך, והילכתי בסנדלי פלסטיק פקפק. נראיתי חוליגן, שילמתי הכל במזומן, ונרשמתי על שם חצי בדוי. הסתובבתי בעיר. היא השתנתה ללא הכר.

"על המקום שהמשרד עמד, עומדים שני תלמוד תורה של ש"ס עם הפרדת ברזנטים גבוהה, אחד לילדי ש"ס המקורית, ואחד לחוזרים בתשובה האשכנזים. הלכתי לבית הפרטי של עורך הדין, והוא דווקא נשאר כמות שהיה. למזלי היה תלוי שלטlehazkara , עקום ובלוי, עם מספר טלפון, ותחושת עזובה. צלצלתי בלי סוף, יום שלם, ורק למחרת ענתה לי איזה זקנה גרמניה, שדברה אתי עברית רצוצה, ואמרה: "אפשר, יא, להסכיר הבית אונלי טו קולטוריסט, יא. אתה צריך בוא אלי".

"לא ידעתי מה ללבוש, אם אלבש את חליפתי יכירו אותי, וככה, חוליגן, היא תזרוק אותי. הלכתי לדבר עם הים, יועץ טוב. ראיתי שם מישהו יושב על שפת המים מלא תחבושות ונהנה מהים. אהה, הבינותי, אמלא עצמי בתחבושות, ואספר לה שבאתי להינפש אחרי ניתוח, ואני מחפש דירה נחמדה כי בתי המלון סה יותר מדי לבנטיני בשבילי. קניתי מלא תחבושות ומשחות צהובות וחומות, מרחתי את עצמי היטב, ואל הגבירה הלכתי.

"היא הייתה רופאה זקנה בת תשעים וחמש, שהושיבה אותי לכוס תה ועקבה טוב טוב איך אני מוזג, בוחש ושותה. נכנסנו לשיחה על מוזיקה ותיאטרון, ועשיתי עצמי ידען ובקי, כתכונת השופטים. רכשתי את אמונה. ביקשתי ממנה שתנגן לי על הגרמופון איזה תקליט שכנר כלשהו מנגן בכינור סטרבידאריי, אבל רק הקלטה של דויטשה גרמופון געזעלשאפט. זה עשה את שלו. היא כל כך נהנתה, הוציאה את תקליט הדויטש גראמופון גאזעלשאפט, אלה הרשטלר, עם הטיוליפס, שנראה חדש ובוהק כמו טוסיק של תינוק. הניחה את המחט, מצוחצח ומבריק, בדיוק נמרץ ללא שום חריקה, על הגרמופון הגרמני. סגרה את החלונות, ושמענו קונצרטו מופלא של כנר גרמני, וכפי שהיא הדגישה – לא יהודי. לאחר מכן נשברו המחיצות והיא נתנה לי את המפתח לדירה, אמרה ש"זומכת עלי, יא", ושאחזור אליה לאחר שהלכתי לדירה. רצתי לשם. הדלת הייתה ללא מזוזה, משומנת היטב, הבית נקי וללא רבב, לקוח מעולם אחר, וכל הרהיטים, הספרים, ואביזרי המטבח במקומם, כאילו הער דוקטור יצא הבוקר לעפודה. לא יאומן. לא היו מזגנים, רק מאוורר ישן.

"הסתערתי על הספרים והארונות. ספרייה גרמנית לכל דבר, שילר, ניטשה ומה לא. בארונות סטים של אוכל, הכל מגרמניה. ובחדר הפנימי מצאתי את תיק הקרן האחרון, ובו מסמך שהקרן הועבר לטיפול האפוטרופוס ואמרכל משרד המשפטים. צילמתי הכל באייפון, וחזרתי לגברת. אמרתי לה שזה כמו גן עדן, אבל אני חייב מזגן, כדי שהפצעים לא יתחממו.

היא מזגה לי קפה בסט של באווריה, ואמרה שמנסיונה כרופאה "אלזו, אתה חייף לנסוע לחודש למעיינות המרפא בגרמניה, לאכול נקניקיות דם בשביל הכדוריות, יא, כי דויטשלנד זה הכי טוף, יא, איבר אלס. אי אפשר עכשיו לחיות כאן, עם הקולטורה של הגמלים, וכל האוריינטאליים, והלבטינים, אבריקה אונד אזיא יודין – מבלגת זס – אגסטרים רלגיוזי, יא".

שאלתיה מדוע היא לא עוזבת את נהריה ונוסעת לגרמניה או לבית אבות של עולי גרמניה. היא השיבה שהיא הבטיחה להער דוקטור לדאוג לדירה, וקבלה פרז היקה האחרון מעיריית נהריה, מאיזה מרוקאנישה. גם הטורקים נתנו להרצל דער יודינשטאט בגלל הקייזר וילהם. "המארוקאנישה מעיריית נהריה הווטיח, יא, לבתוח ג'ודישער קולטור פרידהוף בשבילי, אחרי אני מתה. למה לא קוורו הרצל בנהריה אולי אתה יודע? אלזו, אני הלוצה, ופה אני מתה, בפלשתינה".

"נשקתי את ידה והלכתי למלון. הורדתי את התחבושות בחניה, ועליתי לחדר לארוז. למחרת, פניתי לאפוטרופוס לבקש שיעזור לי עם הקרן כי עכשיו מצב חירום. אנחנו מנסים להגן על הדמוקרטיה ולא מצליחים, ועזרת הקרן נדרשת כדי קודם כל לברר מה מצב אמון הציבור במערכת לאור הטלטלות. שכנעתי את האפוטרופוס, והוא אמר שיתייעץ עם שותפו לניהול הקרן, ותוך שעתיים, היה אישור עקרוני, ומנהלי הקרן שכרו ישירות את הסוקרים.

אדי נדהם ופנה לכבוד הנשיא: "איזה סיפור. תגיד כבוד הנשיא, אמרת אמרכל, אולי האמרכל שלנו מעורב בזה, לא אתפלא. חייגתי אליו במקום, ואמרתי אם שם הקוד של הקרן. אנקל סאם צחק היטב, ואמר "אני ממהר, אני בשירותים, והוריד את המים". מזל שלא פיטרת אותו, פרדי!

שנינו פתאום אמרנו ביחד: אנחנו מודאגים. חייבים לדבר עם אנקל סאם, אי אפשר בלעדיו, ידו בכל ויד כל בו. איש הצללים שמנהל את האג'נדה הלאומית. מי היה מאמין שאיזה אמרכל אפור מסובב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו. צלצלתי אליו ואמרתי לו שהנשיא ואנוכי רוצים להיפגש איתו לשיחה מחוץ לפרוטוקול.

אנקל סאם אמר "בסדר, תהיו בעוד שעה בתחנה המרכזית הישנה בקומה התחתונה, כי אני הולך לעשות עוד קעקוע, הלוגו של מערכת בתי המשפט, על בסיס מקום פנוי בישבני, ושם יהיה זמן טוב לדבר אתכם".

הזדעזענו מהרעיון. איך אנחנו, נלך למקום המטונף הזה. אנקל סאם הבין, ואמר: "אל דאגה, כל השופטים וחברי הכנסת שמתקעקעים באים לשם, יש חניה בשפע, חשוך, מסדרון אפל, ואף אחד לא רואה. שמים כובע גדול, חלוק ענק והכל בסדר".

פרדי אמר: "יאללה, אחרי נהריה זה פיז אוף קייק".

לקחנו מונית וירדנו לשער מ"ט של הטומאה, מקום הטינופת. אותו יום היה מבצע קעקוע עם תמונת הכנסת בחצי מחיר, בישבן בלבד. היו שם מלא חברי כנסת, כולם מתחת לגיל 41, שוכבים על מיטות סוכנות, על בטנם, מחכים להתקעקע, פניהם לקיר, כך שאף אחד לא ראה אותנו יושבים בשקט בפינה מאחור. כשבא המקעקע לשאול באיזה צד לקעקע התעורר דיון תרבותי עקרוני וער, האם חבר כנסת שמאלני יקועקע על צד ישבנו השמאלי, או שמא על צד ישבנו הימני, והיפוכו בחברי הכנסת מהימין.

למרבה הפתעתינו, המקעקע, היה עסוק, בינתיים, בעריכת חשבונית מס עבור אמרכלות הכנסת – תקציב תרבות ורווחה, קרן יושב ראש הכנסת. בגלל שהקעקועים מקועקעים באופן ממלכתי, הציע אנקל סאם, ראוי שנצלצל ליושב ראש הכנסת כדי לקבל הנחיות.

היושב ראש, ביקש להתעמק בשאלה, ורצה לכנס את ועדת האתיקה כי אתיקה זה גם אסטטיקה. חברי הכנסת החשופים האיצו בו לקבל החלטה מהירה כי הקעקוע הולך ומתחמם, וכבר התחמם כדי שיעור יותר מבן דרוסאי. יושב הראש הכנסת נכנס ללחץ, וצלצל ליועץ המשפטי, שמצידו, הפטיר באופן מליצי, "וכי איכפת לו לקדוש ברוך הוא אם הקעקוע בישבן ימין או ישבן שמאל?, יש לשמור על שיוויון ואחידות, כולם בימין או כולם בשמאל, כי המימון הוא ממלכתי, ולא יעמוד, זאת אומרת ישב, בבג"ץ". היושב ראש היה קצר רוח, "אתה עוד פעם לא מבין את היסודות הפוליטיים, אני חושב אני יושב, שזה האבר החשוב ביותר של פוליטיקאי נבחר, אתה שוב עושה צחוק", וטרק את השפופרת.

היושב ראש צלצל למקעקע ושאל אותו אם הקעקוע בולט, זאת אומרת שהיושב מרגיש בזה או לא. התשובה הייתה, לא, נו, אתה צריך למהר כי תכף צריך לקעקע – טוב, הורה היו"ר, "לימנים בצד שמאל, ולשמאלנים בצד ימין, מטעמים הכמוסים עמדי".

לאחר שנפתרה הסוגיה הקונסטיטוציונית הנכבדה, בעודם ממתינים לקבל את חותמת הקודש, דיסקסו את כל ענייני המדינה, ואנקל סאם עימם, כאחד מהם. כולם, פה אחד, התפארו במהלך מינויי תיבת נוח איך זה משפיע יפה על המדינה כולה, ואיך האלטא קאקערס, שופטי העליון, המקובעים, יצאו חמוצי פנים מהוועדה למינוי שופטים. המקעקע החל במלאכה. חברי הכנסת צעקו איי גדול, וחברות הכנסת לא צעקו כי זה פחות מלידה, ומה הגברים מבינים בסבל, בקושי מצליחים להישאר בחדר הלידה, אחרי שהכרחנו אותם, חחח.

בזמן המנוחה ממכת החום, התחילו לדבר על ענייני המדינה הבוערים. שאלו את אנקל סאם, איך עוד אפשר לשפר את מערכת המשפט, ואנקל סאם, אמר:

"רגע, אני בודק בפנקס הרעיונות שלי באייפון. שני דברים נותרו להשלמת המהפכה. עדיין עם ישראל פונה הרבה למערכת המשפט, ועורכי הדין המשועממים וחסרי המנוח מגישים תביעות שווא. שמתי לב מעיון שבהרבה פרוטוקולים של קדם משפט מופיע פסוק סתמי – "בית המשפט קיים דיאלוג עם הצדדים". השופטים רומזים לי בזה, שניסינו להביא את הצדדים לסיים את התיק, ולא צלח, כי אחרת אני מגיע לביקור נימוסין אצל השופט. אני הרי יודע שהשופטים מתחילים לצעוק ולאיים בהוצאות ורק יוצרים אנטגוניזם באולם. למרות שצד אחד תמיד חש מאויים יותר, גם הצד השני חושש שאם ירדו לפרטים השופט עלול להפנות את אשו אליו. כך או כך, זה לא לעניין שהשופט ששומע את התיק יגלה או ירמוז את דעתו.

"בסקרים שלנו זה נתון מוביל בחוסר אמון ציבור המתדיינים, שזה ממילא רוב העם, כי כל העם מתדיינים, וכל הארץ משפטים משפטים, עם אוהב משפטים משפטים. הצעתי לאלטער קעקערס – והוא, ורק הוא יודע שהמליץ בינותם מבין מאזין ומקשיב – לגייס עורכי דין מנוסים, עם שער לבן, מגיל 55 ומעלה, שהם יהיו אחראים לכל הליכי הקדם משפט, עד וכולל הכנת שלב הגשת העדויות. כך שהשופט ילך ישר לדיוני הוכחות, ולראשונה רואה את הצדדים שם, ללא דעות מוקדמות, וכן הם יוסמכו, לפסוק פשרה אם הצדדים יחפצו בזה. הללו יהיו חופשיים להביע דעתם, ללא חשש של יצירת דעה מוקדמת של השופט, ומי שלא רוצה, יתקדם להוכחות ללא חשש, בפני השופט שישמע את התיק. אני אומר לכם, חצי השופטים הם צעירים שהיו עורכי דין בינוניים, חסרי נסיון חיים, כי המערכת היא בינונית, ובינונים קולטים בינונים. מלבד "תיבת נח" המינויים הרי צפויים, והבינונים ייבחרו. יראו המתדיינים מישהו רציני, שלא מהלך אימים עליהם, שלא חייב להם כלום, והם יביאו פשרות ויפסקו פשרות, כך נוריד חצי מהתיקים. נו, תשאלו, ומה הייתה תגובת האלטער קאקארס? הם חשבו שאני משחק איתם, שאני לא מבין כלום במשפט, הם המבינים, אני עושה צחוק, ושפיטה היא מקצוע לשופטים ולא לעורכי דין – חכמים ומנוסים ככל שיהיו".

החשופים התעצבנו, יופי להם לאלטער קאקארס, השופטים-השולטים, והתחילו לצעוק שנמאס מהם, ואנחנו ננקנק אותם פעם שניה, ואם צריך שלישית. פעם ראשונה ההצלחה הייתה מטאורית, והסתברה כאחראית. הם כשלון וגילדה ששומרת היטב על עצמה. אז אנחנו ניזום שינוי חקיקה מהיר בכיוון הזה. אנקל סאם אמר שעשה עבודת מטה, ויצטרכו מנגנון בירור שאין ניגודי עניינים, וכי זה בר פיתרון, כגון עורך דין מאילת יסע לרמת הגולן, רחוק מסביבתו, במקום שלא מכירים אותו, ולא יחסרו אנשים טובים. עורכי דין אומנם יחששו לשבת בעניינם של תאגידים כי מחר הם ירצו לתבוע אותם בשם לקוחותיהם, או לייצג אותם, אזי התגמול יהיה כזה, שיותר כדאי לשרת בבית המשפט, ואת הטובים נקלוט לעבודה קבועה. נשלם להם יותר מהשופטים.

"הכינותי טיוטת תיקון לחוק" אמר אנקל סאם ביסודיות המאפיינת אותו. החשופים בקשו את הנוסח, וסידרו ביניהם מי יגיש את התיקון, ומי יבדוק היטב את הסקרים. בזמן שחברי הכנסת חשופים, פניהם מטה, ישבניהם כלפי מעלה, מתקררים ממכת חום, שוררת אחדות מופלאה, מחיצות האגו מוסרות, וטובת המדינה היא נטו. חבל שזה לא כך בעבודת הכנסת, אבל מה לעשות ששם פניהם מעלה וישבניהם מטה.

ומה הרעיון השני? אנקל סאם אמר שמדובר בכיפת ברזל אמיתית ופתרון מנהרות כאחד. משהו גרנדיוזי וקטלני שיוציא את השופטים מתרדמתם, ולא יעלה אגורה למשלם המיסים. לא קשור או תלוי בחקיקה, רק תמיכה חזקה מבחוץ. כינויו "כוכב צדק". זה פיילוט פיראטי. צד למשפט החושש שהשופט לא מבין את התיק, נותן את החומר לשופט בדימוס או עורך דין ותיק, כדי שיכתבו עבורו פסק דין, ואת זה מצרפים לסיכומים. בינתיים, בפיילוט, כל שופט שקיבל דוגמת פסק דין, פשוט התפוצץ מזה וראה בזה פגיעה אישית. זה ממש מנהרות בתי המשפט. כל הכותבים חסויים, ובודאי כמה תיקים יגיעו לערעורים "עקרוניים" בנושא זה בלבד. אי אפשר לפסול אף אחד בשל הגשת דוגמת פסק דין, כי זה באמת רק כלי עזר לשופט חכם, ובאמת לא כולם כאלה.

המקעקע הודיע שיבדוק את החשופים בעוד חמש דקות וישחרר אותם.

פרדי ואני, ישבנו בצד המומים, ביודענו שאנקל סאם יודע שאנחנו שם, ואנחנו לא שמענו מעולם על ההצעות הללו, וממילא לא הגיבונו. א-יינע תכשיט אנקל סאם. למשמע הודעת המקעקע שתכף מסיימים, ברחנו משם בטרם החשופים יגלו אותנו. תפשנו מונית וחזרנו לים. על בירה קרה, פרדי בקש שננתח את המצב, בהתחשב בזה שאנקל סאם ידע שאנחנו שם.

אמרתי ש"אנקל סאם רמז לנו, שאנחנו ננקוט יוזמה ולא ניגרר. התיק הראשון שיגיע לעליון צריך להיות כזה התומך ב"כוכב צדק", למרות שנעשה רושם בדיון שהתוצאה הפוכה – זה הרי הספורט שלנו. באשר למהפכה הדיונית של הפרדת השיפוט בין כל ההליכים עד ההוכחות, ומשלב ההוכחות ואילך, זה רעיון לא רע בכלל לטעמי. נתחיל פיילוט עם שופטים בדימוס, וכמה עורכי דין שיומלצו ע"י השופטים שלפניהם הם מופיעים, ובהסכמת הצדדים, לא נכפה, ונראה איך זה מתפתח".

פרדי חשש שמפריטים את השפיטה לדעת, אבל במצב הנתון, לא הייתה ברירה. ביני לביני שאלתי את פרדי מה דעתו על הקעקועים. מבע פניו צפן הפתעה. הוא אמר שמחנכים את השופטים שצדק יהיה על ליבם תמיד, למרות שהם פוסקים לפי הדין, ולפעמים מידת סדום, ורק הפרוצדורה אינה מיטת סדום. איזה ביטוי מגעיל ליחס לעבודה שלנו, מיטת סדום, ואנחנו המענים של ספא סדום. בכל אופן, ישבנו של פוליטיקאי חבר כנסת, היא כמו לוח ליבו של השופט. יש קצת מכנה משותף בין העיסוקים הללו, פוליטיקס במובן כוח, והפעלתו.

"הייתי רוצה לחוות את נסיון הקעקוע".

"מה?? שאלתי, אתה ??"

"כן, זה אמור לתת לנו תחושה של ארעיות".

הקשיתי: " הרי כל שופט יודע שמעליו ערכאת ערעור, ורובם שונאים ערעורים, במיוחד כשהם מתקבלים, אזי קיים אפקט הארעיות, לא כן?"

פרדי ענה, שלא כך המצב, ויש בסך הכל מעט ערעורים, ושופט יושב לבטח. בתשעים אחוז מהמקרים, לאזרח הקטן אין כסף או עצבים לערעורים, ולגדולים יש תמיד.

"ומה היית מקעקע על ישבנו של השופט הקשיתי, הרי הוא לא רואה אותו, ולא יהיה נגד עיניו תמיד?"

פרדי ענה: "שאלה טובה. שאלתי את עצמי בזמן שישבנו אצל המקעקע. חשבתי על שני לוחות הברית עם אותיות רומיות, אבל זה לא יפה. הציור של יעקב אגם של שופט-שולט מתאים מאוד, אבל אגם מסוגל להשתולל על בזיון והפרת זכויות יוצרים. חשבתי על אסלה וגלילי נייר טואלט עם המלים פסק דין, וכתוב לידו, תשתדל שלא יישכח. גם כן לא רעיון משהו. אחרי זה חשבתי מה כבר יכול להשפיע על שופט, ועלה בדעתי לקעקע דמות עומדת וכותבת פסק דין. שיעמוד השופט בזמן שכותב פסק דין, שירגיש קצת פחות שופט-שולט, וגם יכתוב בקצרה, כי הרגליים יכאבו לו. הקעקוע בטוסיק יזכיר לו לעמוד. לא נמאס לך מהדוקטורטים שהם כותבים לנו, כדי שנקדם אותם? לא משנה, הכל תיאורטי".

אדי רווה נחת: "תדע לך שלשמוע ממך רעיון הקעקוע, מאוד מצא חן בעיני. ואיך היית משכנע את הדתיים לעשות קעקוע?"

גם על זה פרדי חשב: "היינו מוצאים טכניקה קלה שאינה צורבת, בשינוי, ע"י גוי, עם אישור מכון צומת."

אדי התמתח בכיסא הים: "אני רואה שלא סתם התמחית אצל היקה הזה בנהריה, אתה חף מכל דבר יהודי, ויהודי-דמוקרטי זה מה שנשאר לך. לדתיים יש בעיה אחרת, שהקעקוע מהווה חציצה, ולשופטות הצעירות הפוריות תהיה בעיה רצינית בטבילה במקווה, ומי יודע כמה שופטים גברים הולכים למקווה".

פרדי תהה: "באמת, נשים וגברים עוד הולכים למקווה? אמבטיה לא מספיק? אתה רציני? עניתי: "בטח, זה הפך טרנד גדול חוצה עדות ומה שקרוי חותך קו סוציו אקונומי. בנהריה, זה כנראה אחרת. מצטער, לא חשבתי על זה."

פרדי הרצין: "אתה יודע מה, הייתי רוצה קעקוע פרטי, עזוב אותך ממסרים לאומיים פטריוטים. דמות גרושתי בצד אחד ושיילוק בדמות עורכת הדין שלה, בצד השני. אני לא יכול להירגע מהם, כל חודש יורד לי חלק מהמשכורת לטובתה, וגם בפנסיה הקרבה. כל ראשון לחודש כחרב בליבי כשהתלוש מגיע, כשאני רואה את השורה הזו. השופטת שדנה בתיק, לחצה עלי להתפשר, מטעמים ציבוריים ואישיים, וכבוד בית המשפט – אלק. העורך דין שלי היה מוכן להילחם, וסמכתי עליו, אבל השופטת הייתה קוברת אותי בפסק דין. נכנעתי, ואני כועס על עצמי פעם בחודש.

"גרושתי טענה בלהט שהיא תרמה תרומה מכרעת למוניטין שלי, ואיפשרה לי לטפס, להתמסר למקצוע, ולהתקדם לקריירת השיפוט. אפשר לחשוב שהיא הייתה בבית, גידלה ילדים, ומנעה קריירה מעצמה, בגללי. בלאדי נונסנס. היא הייתה דוגמנית מבטיחה, חתיכה לא נורמלית, ומשכילה – ידעה גורדון, אחד העם ומרקס בעל פה, ואפילו חטאה בתנ"ך שהחביאה. בשלנית בחסד, שברחה מאחד מקיבוצי השומר הצעיר – אישה אידיאלית, ואדם שלם. אחרי שהתחתנה איתי הקריירה שלה ירדה פלאים כי כנשואה, היא כבר לא יכלה להתקדם במקצוע במעלה סדיני המשי, כמקובל, ונותרה בבית. מה אני אשם בזה? הצעתי לה לדגמן לדתיות, או אפילו לחזור בתשובה, ולהיות יקירת מופעי הנשים החרדיות, ולקבל הרבה כסף על כל הרצאה. קדחת, לא זזה ממשנת מרקס, ניתסכלה, עד שחיינו הפכו לאדישים, וחסרי מהפכה. התגרשנו כשהייתי כבר שופט."

אדי היה בשוק. "חשבתי שאני מכיר אותך היטב כל השנים הללו, ולא ידעתי מזה. אתה נשוי באושר למהנדסת מוערכת, ויש לך ילדים נחמדים – לא עלה על דעתי שזה סיבוב שני. איך קראו לה? היו לך ילדים ממנה?"

"כן, שמה ריבה והיא לקחה את בתנו, דינה, וברחה לקובה. שמעתי שהיא גידלה טבק, והייתה קרובה למלכות. מחקה את עברה, עמה ומולדתה, באישור אישי של קסטרו, ומאז, לא ראיתי אף אחת מהן.

אדי נאנח: "לך תדע מה אנשים עוברים בחיים. תגיד הצטערת?"

פרדי זרם: "בטח שהצטערתי על אשת נעוריי, וכל ראשון לחודש אני מצטער מחדש. כשופט, למדתי להסתגר עוד יותר ממה שהייתי, ואולי זה תרם שיקדמו אותי במערכת. בסופו של עניין זה איכשהוא גם לזכותה, שהרי אתה בטח זוכר את הועדה לבחירת שופטים של השנים ההן. מה ריננו? אשתו שמוצניקית בדם, דוגמנית ומרקסיסטית לוהטת – לכאורה לא היה לי סיכוי."

אדי: "אז איך מינו אותך בכל זאת?"

פרדי: "ההער דוקטור היקה כתב מכתב לועדה, והסביר מה שהסביר. אחר כך נודע לי שאחד מראשי מפ"ם שלח מכתב לועדה, והסביר, שנמצאו בריבה, פגמים אידיאולוגיים שמרקס ואנגלס לא היה יכולים להסכים אליהם. הכביר ראיות מן הכתובים, שדוגמנות לא יכולה להיות דרכנו, בטח מי שגדלה בבית הילדים השיוויוני. כל מקצוע הדוגמנות זה הרי להראות ולהפגין את חוסר השוויוניות שבגוף, שזו יפה מהשניה, לובשת בגדים אחרים, ולכן חשובה יותר, רצויה יותר, תוך ניצול חולשות האדם. פויה. דוגמנות זה בדיוק ההפך מקיום עולם סוציאליסטי שיוויוני טוב, ולא יותר מיצר קפיטליסטי סמוי. למרות שבסובייט רוסיה ססס"ר, יש עיתונות עם קצת דוגמנות, זה רק משום ירידת וקלקול הדורות ורק למען השלטון – עת לעשות להשם הפרו תורתך. אבל אנחנו היהודים מצווים לשמור על הגחלת, שהרי מה שמר עלינו? לא שינינו לבושינו, שפתינו, ושמנו, והצנע לכת לאן הלך? אז מי שחוטאת בזה אינה סוציאליסטית שלמה, וסוציאליסטית שבטלה מקצתה בטלה כולה. זה הרגיע את חברי הוועדה שריבה לא סוציאליסטית או מרקסיסטית שרופה או סמויה. לא ידעתי מי כתב את המכתב, כי יש בו מקולות אדמו"ר מפ"ם, ומחומרות הליטבק המתנגד – זוג ראשי מפ"ם שהביאו את ויכוח מחלוקת החסידים והמתנגדים, לשלום אמת ובר קיימא. כך עברתי את הועדה בשלום.

"אבל, ריבה דבקה במרקסיזם, ודווקא ביתר שאת אחרי נישואינו, עד שהתפרקו, וברחה לקובה. מתברר למפרע, ששני כוכבי מפ"ם טעו בגדול, כי הם קבעו שאין לה תקנה, ומבחינתם, לא יכולה להיות תשובה וחזרה למקורות, מה שסלל את הדרך למינוי. מתאים להם. קסטרו הגדול והחכם הבין יותר מפלפול החברותא הזו. הם השילו את יהדות בתיהם, והחליפו דת בדת. היו עסוקים להוכיח שהדת החדשה עומדת לעד.

"בקיצור, לא הראיתי נחישות בגירושין, נכנעתי, וזהו. אגב, השופטת בתיק, היא זו שיושבת לך על הראש. היא הייתה אז יושבת בדין לבדה, עד שהבינונו שהיא פחות תזיק בהרכבים, ואתה בטח זוכר ששנינו קידמנו אותה למחוזי. היא הייתה עוטה פאות, שייטעלאך, גדולים, משער טבעי, ועורך הדין שלי סיפר לי עליה, שהיא אימת עורכי הדין. מי שלא שולט במקורות, מהתלמוד ועד השולחן ערוך דרך הרמב"ם, היה גמור. הלקוח חשב שעורך הדין לא הכין את עצמו היטב, ועורכי דין התבזו פעם אחר פעם, על לא עוול בכפם. היית רואה עורך דין מהפזורה הבדוואית, או מכפר בגליל, משקשק לפני דיון, שלא כל הסוגיות שגורות על לשונו, כולל ארמית תלמודית, כאחד מחובשי בתי המדרש הותיקים, והיה שם כיפה גדולה לראשו בזמן שמצטט מהמקורות כי אבוי למבטים שלה. היינו מתבדחים שהכינים בשיעטל שלה יודעים בעל פה, גם את כל ספרות השאלות ותשובות. העובדות לא עניינו אותה בכלל, והיא התמסרה לדיון השוואתי של מקורות ההלכה, ואינוסם על החוקים החילוניים, אפילו אם שני בדווים התקוטטו על גמל, עז או אישה.

"לכולנו כבר נמאס ממנה, ועורכי הדין, משני הצדדים, החליטו יום אחד, להודיע לה, שאחרי שתשמע את העדים, יסכמו בכתב כדי לא לבזבז זמן שיפוטי יקר, ושניהם יסכמו כל אחד שני עמודים בלי כל האטרף הזה. איפה, זה לא עבד. היא לא וויתרה להם, אז שניהם שלחו לה בקשה משותפת, בהסכמה, שמוותרים על דיון המשפט העברי, וזה בודאי לא עבד. ניסו להגיש בקשת רשות ערעור על הסוגיה הקטנה הזו – בקשה נדירה בהסכמת שני הצדדים – ונזרקו. פשוט שיגעון לא ניתן לעצירה. לבסוף, היא קבלה רמז רבני שאין לבזות שופט וכפתה עלי להסכים לפסק דין גרוע מבחינתי, כדי שכולם ידעו שלא רק לא נתנו לי שום עדיפות, דפקו לי את הצורה.

"אבל כל זה עוד שום דבר. בדידי הווה עובדא, סיפר עורך דיני, ששני יהודים התקוטטו בבית הכנסת בליל יום העצמאות, אחד – יליד לומזה – רצה להגיד הלל עם ברכה, והשני – יליד לודז – רצה בלי ברכה. שניהם בשם הרבנות. הקטטה הגיעה לצעקות, וגידופים, מכות קלות, עד שהמברך צעק על הלא-מברך, שהוא אנטי ציונות הרצל, אפילו לכדי מפדלני"ק לא הגיע, כפוי טובה, אצלני"ק שטרם השלים עם זה שבן גוריון הקים את המדינה, ושילך שפי. הלה יצא בחרי אף מבית הכנסת אבל וחפוי ראש. למחרת יום העצמאות הגיש תביעה בסך מיליון לירות על לשון הרע ופגיעה קשה בפרהסיה. לא עלינו, קבעו את המשפט בפני הכבודה, שליקקה את אצבעותיה, נוכח שלל הסוגיות העסיסיות לדיון, סוגיה חמורה יהודית-דמוקרטית, או שמא יהודית ודמוקרטית, מקרה מובהק של מורשת ישראל – תמצית הקשר הציוני דתי. זה חוד החנית, השפיץ, של רגשי הנחיתות של הדתיים אנוסי הציונות החילונית, במדינה הריבונית, שצור ישראל ברך.

"קדם המשפט היה לוהט. הכבודה פרשה את עומק הסוגיות שנצטרך להתמודד עימהם. היות ומדובר בבית כנסת ששני הצדדים חברים בו, זה מעורר את כל הסוגיה ההיסטורית-משפטית-שלטונית של מבנה הקהילה היהודית בגולה, מעמד הנהלת בית הכנסת, מעמד החבר, מה טיב היחסים בין החברים, מה מותר לחבר להעיר לחבר, בניגוד לאורח. יש לבחון את ארץ המוצא של הניצים, והאם ניתן בהיעדר חקיקה ברורה בקהילה הספציפית בה אירע האירוע המכונן – על דרך ההיקש המשפטי – לינוק ממבנה ושלטון הקהילות בהודו, לוב, אפגניסטן ותימן. מה משמעות ההלל בליל יום העצמאות? האם דומה להרמת הדגל לראש התורן – וההיקש הוא לחוק הדגל ובזיונו? ואיה מקומה וסמכותה של הרבנות הראשית, ומה מעמדה, והאם היא קבעה הנחיה ברורה?

"בקיצור, שני עורכי הדין משני הצדדים, המליצו לניצים שהנתבע יסכים לתת קידושא רב-רבעק, בשבת בבוקר, יתנצל בפני חבירו, ובית הכנסת יקיים רוטציה, שנה עם ברכה, שנה בלי. הצענו לכבודה בלשכה, שתשפיע על הצדדים לצאת בשלום. איפה, היא הורידה עלינו צעקות כאילו פגענו בקודשי האומה, והשליכה אותנו החוצה מלשכתה. המשפט התנהל שנים, וגם אחרי ששני הצדדים נפטרו מהעולם, היא לחצה על היורשים להמשיך. הצדדים מתו, לא שילמו לנו ממילא, וביקשנו להתפטר מהיצוג, והכבודה סירבה. פנינו ללשכת עורכי הדין שיעזרו לנו והם הגישו בקשה, שנדחתה ע"י הכבודה. כל פניות הערעור לא עזרו, כי כולם יראו מפניה.

"אחרי שמוצו כל הליכי הערעור ניסינו להתחמק מהדיונים, והכבודה חיכתה לנו בפינה – אהה אתה חולה, תביא פתקה מהרופא עם כל הפרטים – אצלי באים גם על אלונקה כמו שהנשיא מובארק מגיע לבית המשפט. נסיבות אישיות לא עניינו אותה בכלל. קבלנו התראה שהיא תשלח לנו ניידות משטרה, אם לא נתייצב לדיונים. ביאושנו הגשנו הודעה שאנחנו מוכנים שהיא תפסוק על דרך הפשרה, וחסל, ושאין לנו מה לטעון בשום סוגיה. הכבודה לא נרתעה, ושלחה לנו סילבוס שלם של מקורות וסוגיות שהיא מבקשת את התייחסותנו. היא הפכה את חיינו לסיוט, בערב אמרנו מי יתן בוקר, ובבוקר אמרנו מי יתן ערב. הלכנו לקברי צדיקים, ולא עזר. אפילו הלכנו לקבר הרצל, וקראנו תהילים בגרמנית בתרגום מנדלסון ובתרגום הירש, והחמרנו גם בתרגום לותר, ואח"כ קראנו קטעים ממדינת היהודים, הכל בגרמנית הרצוצה שלנו. שום דבר לא עזר.

"נעביש, אמרתי לעורך דיני המיוסר. אני מיניתי אותה, ואני מרגיש אחראי. יש לי יסורי מצפון קשים.

"עורך דיני שאל: לא כל יום אני מייצג שופט ויכול לדבר איתו ככה בגובה עיניים, אבל לעזאזל, איך אתם שם במחוזי ובעליון, נותנים לפארסה כזו להימשך, אתם עוורים? עניתי לו בענווה שיש לכל מערכת טעויות אנוש ומערכות עושות שטויות כאילו יד נסתרת מובילה את הטעות ואין מי שיחלץ. איך אמרו אחרי מלחמת יום הכיפורים, נתפשו לקונצפציה, זו תופעה קשה, אך מוכרת, שמחליקים לתעלת הקונצפציה ולא מסוגלים להתרומם ממנה. שום דבר לא עוזר – לא מסוגלים לחשוב אחרת – כאילו גזירה משמיים. זה כמובן בנוי על טעות גדולה של חוסר תשומת לב לביקורת בסתם יום של חול – אין איפכא מסתברא, אין דיון, ועוד אצל העם שהמציא את זה. טרגדיה. אותו דבר קורה אצלינו במערכת השיפוט.

וואוו נאנח אדי. מעוות לא יוכל לתקון.

חזרנו לדבר על "כוכב צדק" שגרם שינוי גישה אצל השופטים, זאת אומרת לחשוב פעם שניה ושלישית. סקר פנימי סודי הראה זאת. בשיחות פרטיות, שופטים הודו שכאשר אין להם עם מי לחלוק את לבטיהם, "כוכב צדק" עזר מאוד לגבש דעה באופן יסודי יותר. האימרה ששופט אחר היה כותב פסק דין הפוך, בקלות, הפכה למורה דרך, והנשיא – שנזכר בשלט think שהונפק ע"י איי. בי. אם. בצעירותו, עוד לפני העידן הטכנולוגי – הכין שלט כזה עבור כל השופטים: "זכור! שופט אחר יכתוב פסק דין הפוך בקלות". גם זה עזר לשידוד המערכת, ולשיפור כתיבת פסקי הדין. הערעורים, למרות שגברו, היו קלים יותר לעיכול, ושיפרו את המערכת הערעורית גם כן. מול פסק הדין בבית המשפט הנמוך – המערער הגיש פסק דין הפוך, בקלות – הרי אפשר כך, ונכון כך, וכולי.

תוכנית ההפרדה המוחלטת בין הכנת התיק, לשמיעת הראיות, הייתה הצלחה מסחררת, והיא נזקפה כולה, בסקרים, למנהיגות אמיצה של בית המשפט העליון, ולהרמת אמון הציבור במערכת המשפט לשיאים, עד שנהיינו אור לגויים. כולם באו ללמוד מהעם החכם והנבון הזה שיש לו משפטים צדיקים, למרות שיש לו שופטים קצת פחות צדיקים.

הגענו לסוף הסיפור שלנו, ועלינו לשנס מותניים, לשים טלק על הכתפיים ולחזור למכלאת השופטים בגיהינום, ולהעמיס בחזרה את השופטת ואלה שמעליה.

השישיה קמה על רגליה ומחו כף ממושכות. לאחר ההלם המוחלט נוכח הנאום הגדול הזה, ולא שכחו לשאול: "אז למה אתם בגיהינום?"

אדי ענה: "כי נכשלנו. אנקל סאם והאנרכיסטים-החשופים הם שהביאו את המערכת לשיא יעילות, לשיא משפט צדק, ולשיא אמון הציבור. על כן כולנו כאן במכלאה. נתנו לנו תנאים מועדפים, מזג אוויר סביר, אנחנו לבד כי בכל זאת קצת עזרנו מול אספסוף השופטים, שיושבים על ראשינו. תמסרו דרישת שלום לאנקל סאם, כשיגיע לגן עדן אחרי אריכות ימיו ושנותיו. לנו הייתה התהילה בעולם ההוא, ולו הדומיה, וכעת כאן, התהפכה הקערה, לנו הדומיה, ולו תהיה התהילה, ועוד נכונים לו עלילות. כך צריך להיות. פרדי מבקש למסור דרישת שלום להער דוקטור עורך הדין היקה מנהריה, ולרופאה החביבה מנהריה שבטוח נמצאים בגן עדן".

המדריך בקש לכבות את המדורה. פרדי ואדי התנדבנו לכיבוי צופים מסורתי, בחינת חדש ימינו כקדם. איך זה קרה? הרי אין לנו גוף ולא דמות גוף כאן. הכיבוי היה במחשבה – הרי הכל דמיון.

השישיה נשארה לעמוד עד שכבודם יצאו, וליוו אותם במבטיהם, קופצים פנימה, דוחפים ונדחסים כדי להגיע למטה למקומם, מתנצלים בפני חבריהם שנאלצו להחזיק עודף מעמס, ומתאמצים להעלות את המשא הכבד בחזרה על כתפיהם.

" וואו, איזה נאום היסטורי. אולי אפשר לשמוע על עוד משפט מעניין של אחד משופטי תיבת נוח?" המדריך ענה: "הערב, נראה סרט, בבית ההארחה".

הפרק הבא – 6 – הוא קצר– סרט המשפט הבלתי גמור שהחל