עומק – פרק שתיים-עשרה

החדר היה חשוך לחלוטין, וכל ארבעת הבנות שהיו איתה בחדר ישנו שינה עמוקה.
סיאנטה לא הייתה בטוחה מה השעה, אבל היא ידעה שעוד לא בוקר. לא השתקף שום אור מן החלון הקטן, והיא הרגישה שהיא לא ישנה הרבה.
היא לא בטוחה למה היא התעוררה. בהתחלה היא חשבה שהיא רצתה לשירותים, אבל גם כשהיא חזרה ונשכבה במיטה שלה, היא לא נרדמה. זה קורה לפעמיים, שהיא פשוט לא מצליחה לישון. זה קורה לכולם.
אבל אחרי שכיבה דוממת במיטה, היא התעצבנה וקמה ממנה. היא יצאה מהחדר בשקט, מתחילה לרדת לקומה הראשונה.
היא התקדמה לעבר השעון שהיה תלוי מעל שולחן הסעודה. היה לה קשה לראות מה היא השעה בגלל החושך, אבל אחרי שהיא התמקדה בו, היא הצליחה לראות שעכשיו רבע ל2.
היא נאנחה והתקדמה לעבר המטבח. היא פתחה את המקרר, והאור שנדלק ממנו סינוור אותה. היא הוציאה חלב ושמה אותו על השיש.
כשהיא פתחה את ארונות המטבח, היא עשתה מעט רעש. העיניים שלה התחילו להתרגל חושך, כך שזה היה פשוט יותר למצוא את הקומקום וקופסאת הקקאו.
היא חיברה את הקומקום לחשמל, ממלאה בו מים ואז מדליקה אותו. האור הכחול שנדלק ברגע שהמים התחילו להתחמם האיר את כל המטבח.
היא לקחה כוס ושמה שם שתי כפיות קקאו, מחכה שהמים ירתחו.
"לא מצליחה להרדם?" לפתע קול מוכר נשמע מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את נייג'ל עומד ליד המדרגות. השיער שלו היה פרוע, והוא לבש גופיה שחורה פשוטה ומכנסיים אפורות ארוכות. היא ניסתה לא להתעקב עם מבטה עליו יותר מדי, אבל זה היה קשה.
"נייג'ל." היא אמרה בהפתעה, מגמגמת מעט. "כן."
הוא העלה על פניו חצי חיוך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו מחייך, וזה היה הדבר הכי יפה בעולם כולו. "גם אני לא."
"אתה רוצה שוקו?" היא שאלה, עדיין לא מורידה את מבטה ממנו.
"אני אשמח." הוא אמר, מוריד את החיוך ונשען על הדלפק.
היא הפנתה את פניה לבסוף ולקחה כוס נוספת, שמה גם בה שתי כפיות קקאו.
הייתה בניהם שתיקה עד שהמים הורתחו. סיאנטה לקחה את הקומקום, ממלאה את הכוסות במים עד למחציתם. היא לקחה שתי כפיות והתחילה לערבב, ואחרי זה היא שפכה את החלב.
היא החזירה את החלב למקרר, ואז נתנה את אחת הכוסות לנייג'ל. הידיים שלהם נפגשו לשניה, והיא שמטה את שלה במהירות.
"תודה." הוא אמר, מתחיל ללגום מהכוס.
"אין בעד מה." היא אמרה בקול שקט, משפילה את מבטה ושותה גם היא.
"מארס התייחס אלייך כמו כולם היום?" הוא שאל לפתע, מביט בה.
"כן." היא אמרה, מבולבלת.
"מעולה." הוא אמר, נאנח. "דיברנו על זה אתמול, כל המאמנים."
"למה אתם תמיד מדברים עליי?" היא שאלה. היה אפשר לשמוע את העצב בקולה. "תפסיקו להתייחס אליי כיאלו שאני מיוחדת. אני לא."
"אני יודע איך את מרגישה, סיאנטה." הוא אמר. כשהוא ביטא את שמה, צמרמורת עברה בגופה. היא לא יכלה להביט בו אפילו.
"לא, אתה לא יודע. אתם מתייחסים לזה בתור משהו כל-כך פשוט. לפני כמה ימים בכלל לא ידעתי שאני מסוגלת לשלוט ביסוד כלשהו. חשבתי שאני בת-אנוש רגילה. ופתאום אתם מצפים ממני להיות טובה יותר מכולם, מסיבה שאני אפילו לא מסוגלת להבין. הצלחתי לעשות משהו שאחרים לא יכולים פעם אחת, אחת. איך אתם יכולים לסמוך על זה?"
היא הרגישה את הדמעות עולות בעיניה, אבל היא שמרה אותן בפנים. מבטה עדיין היה מושפל. היא חיזקה את האחיזה בכוס. היא לא רצתה להביט בו, היא לא רצתה שהוא יראה אותה ככה.
"אני כן יודע איך את מרגישה." הוא חזר על כך שוב. "כשאני עברתי את ההכשרה שלי, גם אני הייתי מתקדם."
היא בלעה את רוקה לאחר שהיא סיימה לשתות את השוקו, ואז שמה את הכוס הריקה בתוך הכיור. "זה לא אומר שאתה מבין אותי."
"אני יכול לנסות, אם תיתני לי הזדמנות." לפתע אותו טון אדיש שהיה עד היום נעלם מקולו. היא יכלה לשמוע רגש בטון שלו, כזה שהיא לא יכלה לפרש. הלב שלה דפק במהירות, והיא לא הבינה למה היא מרגישה מוזר בצורה כזאת כל פעם שהיא לידו.
היא הרימה את מבטה, מסתכלת עליו. היה אפשר לראות את הצבע הכחול של עיניו גם מבעד לחושך.
"אני פשוט…" היא חיפשה את הדבר הנכון ביותר להגיד. "אני מתגעגעת הביתה, זה הכל."
"זה קשה." הוא אמר. הוא התקרב אליה מעט, והיא התרחקה. כל פעם שהיא עמדה לידו, היא לא יכלה לשלוט בעצמה. כל הגוף שלה רעד. "אבל אין ברירה."
"זה פשוט… אתה יודע מה, לא משנה." היא אמרה בפשטות, מנתקת את המבט מעיניו היפות ומתחילה להתקדם חזרה למדרגות.
שניה לפני שהיא שמה את הרגל שלה על המדרגה הראשונה, היא הרגישה את היד שלו על הכתף שלה. המגע החמים שלו, זה כל מה שהיא הייתה צריכה ברגע הזה.
"בבקשה, אל תלכי. זה כן משנה." הוא אמר.
היא הסתובבה והביטה בו. הוא היה גבוה, יותר מאנדרה. הכתפיים שלו היו רחבות, וכשהיא ראתה את שרירי הידיים שלו היא הרגישה סומק עולה בלחיה. היא שמחה שעכשיו לילה, שיש חושך מסביבם והוא לא רואה את זה.
היא העיפה את היד שלו מהכתף שלה, והתקדמה חזרה לאיפה שהיא עמדה קודם. היא נשענה על הדלפק, תוקעת את מבטה ברצפה.
"החברה הכי טובה שלי נולדה לשולטים ביסוד האש." היא התחילה לדבר, הקול שלה היה חלש. "היא חברת ילדות שלי. מאז ומתמיד שמעתי סיפורים על מסדר האש, עד כמה שהוא נפלא. על ההכשרה הזאת. אבל אף-פעם לא רציתי להיות כאן. אף-פעם לא חשבתי שמשהו כזה באמת יכול לקרות.
"ההורים שלי היו בני-אנוש רגילים, וזה לא שינה לי בשום דרך שהיא. אומנם קאיה, החברה, תמיד דיברה עד כמה שההורים שלה מגניבים, אבל לא קינאתי בה. אהבתי את מה שיש לי. למרות שידעתי שיגיע שלב מסויים שאנחנו נפרד, שהיא תשלח להכשרה ואני אשאר בסנטרום, עדיין נהנתי מהחיים. נהנתי מכל מה שאני עושה."
היא משכה באפה, ממשיכה לדבר.
"הקריאו את השם שלה ביום הגיוס, ואני שמחתי בשבילה. כן, היה לי קשה שהיא עוזבת, אבל ידעתי שזה מה שהיא רוצה. זה מה שהיא חיכתה לו. אבל אז הקריאו בשם שלי. כל העולם שלי קרס. הרגשתי איך הכל מתפרק בידיים שלי, איך כל מה שתיכננתי בורח ממני.
"אבל אז הייתה לי תקווה. הייתה לי תקווה שאני וקאיה נשאר ביחד לנצח, כמו שיכולתי רק לחלום שיקרה. הייתה בי תקווה שאני אבחר ליסוד האש כמוה, שאני אוכל להשאר איתה. רציתי להבחר ליסוד האש. רציתי שנהיה ביחד. פחדתי לעבור את ההכשרה הזאת בלעדיה."
"אל תפחדי." נייג'ל אמר, מתקרב מעט אליה. "את לא צריכה לפחד." הקול שלו היה גם חלש. היא יכלה לשמוע את הכאב. האם הוא באמת מתחבר לסיפור שלה, באמת מבין מה עובר עליה?
"אבל אני כן מפחדת." הקול שלה נשבר. "אני עדיין זוכרת את הבכי שלה אחרי שנבחרתי ליסוד המים. אני עדיין חושבת עליה כל יום לפני שאני הולכת לישון. אני לא מסוגלת לעבור את זה בלעדיה. אני לא מסוגלת לעבור את זה בכלל…"
נייג'ל שם לפתע את ידו על פניה של סיאנטה. הוא ניגב עם האגודל שלו את הדמעות שהתחילו לזלוג מעיניה. היא הרימה את מבטה, מסתכלת עליו. הפנים שלו היו קרובים לשלה. הוא פשוט התרכז בעיניה, והמגע החמים שלו העביר הרגשה נעימה בכל גופה. הוא לא הפסיק לנגב בעזרת שתי ידיו את הדמעות שלה.
"אל תבכי." הוא אמר. אבל זה היה מאוחר מדי. היא התחילה לבכות בהיסטריה. כל הימים האחרונים יצאו ממנה בבת-אחת. כל מה שעבר עליה מאז יום הגיוס.
הוא כרך את ידיו סביבה, מחזיק בה בעדינות. היא טמנה את פניה בחזה הקשיח שלו, מחזיקה את הכתפיים שלו בחוזקה בעזרת ידיה. היא התפרקה עליו, והיא לא הרגישה רע שהיא עושה את זה. היא ידעה שזה בסדר. היא ידעה שזה הדבר הנכון לעשות.
היד שלו ליטפה את הגב שלה בעדינות, בזמן שהשניה החזיקה את המותן שלה. היא יכלה להרגיש את הנשימות החמימות שלו על העורף שלה, אותן נשימות שהעבירו צמרמורת בגופה, צמרמורת נעימה שהיא רק רצתה שתמשך.
היא לא יודעת כמה זמן היא עמדה ככה, אבל היא אהבה כל שניה. היא לא רצתה להתנתק ממנו, היא רצתה להמשיך לחבק אותו עוד שעות ארוכות.
"את תצליחי לעבור את זה, גם בלעדיה." הוא אמר. היא שמעה את הקול שלו קרוב לאוזן שלה, וזה גרם לה להסמיק שוב. "תאמיני לי."
"אני לא יודעת איך אני אצליח." היא אמרה. היא לא הייתה בטוחה שהוא בכלל שמע אותה כי הפנים שלה היו תקועות בחזה שלו.
"את תגלי את זה עם הזמן." הוא המשיך לדבר. "את חזקה, סיאנטה. תסמכי עליי כשאני אומר לך את זה."
הוא שוב ביטא את השם שלה. היא רצתה שהוא יגיד אותו שוב ושוב, יחזור עליו. היא לא ידעה כמה משמעות יש בשמה עד שהיא שמעה את נייג'ל אומר אותו.
היא אהבה את השם שלו, הוא היה יפה. היא בחיים לא שמעה אותו לפני, זה היה שם מיוחד. שם שהעלה בה תחושה מוזרה כשהיא אמרה אותו, אבל לא תחושה רעה.
כל התחושות המוזרות שהיא הרגישה כשהיא הייתה לידו לא היו רעות. למרות שהיא לא הבינה מה הן, היא ידעה בתוך עצמה שהן הרגשות טובות. שהיא רוצה להרגיש מהן עוד ועוד, כמה שיותר.
"אני מצטערת." היא אמרה לפתע, מורידה את ידה ממנו. את לא הרימה את מבטה.
"על מה?" הוא שאל מבולבל, עדיין לא מוריד את הידיים שלו ממנה. הוא המשיך להשאר צמוד אליה, והביט ישר בה.
"על זה שבכיתי עלייך." המלמול שלה לא יצא מובן במיוחד.
"זה בסדר." הוא אמר בכנות.
היא הרימה את מבטה, רואה שוב את עיניו הכחולות והיפות. היא יכלה להביט בהן לנצח ולעולם לא להשתעמם. "לא, זה לא בסדר."
"כן, זה כן." הוא התעקש, ממשיך להביט בה. הפנים שלהם היו כה קרובים אחד לשני. היא רצתה להתקרב אליו עוד, אבל היא פחדה.
"לא, זה לא." היא אמרה, שמה את הידיים שלה על החזה שלו ודוחפת אותו ממנה. "אני תמיד מרגישה מוזר כשאני לידך."
"אנ-" הוא התחיל לדבר, אבל סיאנטה קטעה אותו.
"אי-אפשר להבין את ההרגשות האלה, אף-פעם לא חוויתי אותן לפני. אני פשוט מרגישה מטומטמת לידך, נייג'ל. אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי." היא באמת הרגישה מטומטמת, בעיקר בגלל שהיא אמרה לו את זה. אבל היא לא יכלה לעצור את עצמה. היא פשוט זרקה בקול את המחשבות שלה.
"אני גם מרגיש מטומטם לידך." הוא אמר וגיכח. הפעם הוא היה זה שניתק את המבט בניהם.
סיאנטה נאנחה. "אני חושבת שהגיע הזמן שאני אחזור לישון." היא אמרה.
נייג'ל הנהנן. "אבל לפני זה, את חייבת להבין משהו."
"מה?" הבלבול נשמע בקולה.
"את חייבת להבין שאת חזקה, שאת לא צריכה אף-אחד שיעזור לך לעבור את זה. יהיו לך דברים יותר קשים בחיים, כמו לכל אחד, ואת תצליחי לעבור אותם. אני יודע את זה."
הלב שלה דפק בחוזקה. היא לא הבינה למה הוא אומר לה את זה. הכנות נשמעה טוב בקולו, וזה הוכיח לה שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר. למה הוא מאמין בה?
"אני יודעת שיהיו לי דברים יותר קשים בחיים, אבל אני עכשיו בהווה, לא בעתיד." היא אמרה. "אני צריכה לעבור את זה לפני שאני אעבור דברים נוספים."
"צודקת." הוא אמר. הוא התקרב אליה שוב, ואז הביט בה. "אבל תבטיחי לי שתאמיני בעצמך. בלי זה לא תוכלי להתמודד עם מה שעובר עלייך."
"להאמין בעצמי כמו שאתה מאמין בי?" היא שאלה בלגלוג מסויים, למרות שהיא לא התכוונה שזה יצא ככה.
"כן." הוא אמר בפשטות.
היא הביטה שוב פעם בעיניו. הם עמדו ככה שניות ארוכות, רק מביטים אחד בשני ולא אומרים שום דבר. זה הרגיש כל-כך נכון. זה הרגיע אותה.
אבל לבסוף הרגע הזה הסתיים, כמו כל רגע אחר.
"את צריכה ללכת לישון, את תהיה עייפה מחר אם לא." הוא אמר, והיא הנהנה. הוא צודק. היא צריכה לישון.
שניהם עזבו את המטבח והתחילו לעלות באיטיות באותם מדרגות המובילות לקומה השניה. היא עלתה לפניו.
כשהיא הגיעה לקומה השניה, היא נעצרה לפתע. נייג'ל נעמד מולה, לא מתחיל לעלות לקומה השלישית. הוא הסתכל עליה, לא בטוח מה להגיד.
"תודה." היא אמרה אחרי שתיקה מביכה. "על זה שהיית שם."
"בבקשה." הוא אמר, לא מוריד את מבטו ממנה. היא לא הצליחה להבין למה הוא בוחן אותה כל-כך הרבה. למה הוא כמעט אף-פעם לא מצליח להוריד את עיניו ממנה. "אם תצטרכי משהו, כל דבר, בואי אליי. באמת. אני אשמח לעזור לך."
היא חייכה אליו.
הוא שוב פעם העלה על פניו את אותו חצי חיוך. היא פשוט בחנה אותו. היא אהבה את החיוך הקטן הזה. הוא נראה כה יפה איתו. הוא נראה כה יפה בכללי, לא משנה מה הוא היה עושה.
"לילה טוב." היא אמרה לבסוף.
"לילה טוב." הוא אמר, עדיין לא מוריד את מבטו.
היא התחילה להתקדם לעבר החדר שלה. כשהיא פתחה בשקט את הדלת והסתובבה לאחור, מסתכלת אם הוא עדיין עומד שם, היא ראתה שהוא לא זז ממקומו והמשיך לבחון אותה.
רק כאשר היא סגרה את הדלת ונשענה עליה, נושמת עמוק, היא שמעה צעדים הולכים ומתרחקים.
כשהיא נשכבה במיטה שלה וחיבקה את השמיכה שלה, היא דמיינה שהיא מחבקת אותו. זה היה החיבוק הנעים ביותר בכל חיה, והיא רק רצתה ממנו עוד.
היא רצתה לשמוע שוב את קולו. היא רצתה לדבר איתו, לספר לו את כל הבעיות שלה. היא הרגישה טוב אחרי שהיא דיברה עליהן, אחרי שהיא הודתה בקול שהיא מפחדת להיות כאן.
אבל היא כבר לא מפחדת יותר. היא לא יודעת למה. היא מרגישה שהכל יהיה בסדר. שהיא תהיה בטוחה.