עידני החשכה-פרק1

הערפל השחור נשרך אחריה כמהופנט, הילדה בת השמונה צחקקה ברוך, היא הסתובבה מסביב לשולחן המשרדי בתחנת המשטרה והוא דידה בעקבותיה-באוויר.
דלת המשרד נפתחה, שוטר משופם נכנס לחדר, הוא לבש מדי משטרה ועל חולצתו המכופתרת נתפר תג:
המפקד סמית'
הילדה הקטנה הביטה בו וחייכה.
המפקד התיישב לשולחן ונטל ספל קפה שהונח לצד מסך המחשב.
הוא הקליד כמה אותיות והפנה את מבטו אל צג המחשב שהבהב באור קלוש.
"מה שמך?" שאל, הוא לא הסיט את עיניו המימייות ולו לרגע מצג המחשב.
הילדה שתקה, היא המשיכה להסתובב סביב השוטר ולמשוך אחריה את הערפל,
המפקד סמית' הציץ בה,
"מה שמך?" הוסיף לשאול, הילדה הבליחה ונעלמה באוויר אך הופיעה כעבור מספר שניות ואיתה הערפל.
היא גמגמה משהו, אולי את שמה. המפקד לא היה בטוח.
"מה שמך?" דרש לדעת.
הילדה הפסיקה להשתובב היא עצרה למול המפקד והשפילה את מבטה,
"פנסקה…" לחשה. היא הרימה את ראשה במעט, בודקת האם השוטר הסיט את מבטו ממנה והמשיכה לרוץ במעגלים.
"פנסקה?" השוטר הרהר, השם לא הוכר לו.
"פנקה בורחת למקום יפה, ציורים-" המשיכה בדבריה, פנסקה התיישבה על הרצפה, עכשיו הערפל התגבש סביבה ועטף אותה כמו שמיכה.
"הכנסייה." אמר סמית, הוא המשיך להקליד עוד מספר מילים, "האם את זוכרת מדוע ברחת לכנסייה?"
פנסקה צחקה, צחוק מתגלגל ומתוק הרעיד את הבניין. "לא, פנסקה לא זוכרת."
סמית' הביט בה, לא פעם ילדים אבודים הגיעו אליו, אך ילדה שכזו לא ראה מימיו, היא נראתה כל כך שונה, אף על פי יופיה המסנוור.
"פנסקה ראתה אור בהיר, יפיפה," פנסקה שלחה מבט אל התקרה הנמוכה שמעליה,היא הושיטה יד קטנה ועדינה, כאילו מנסה להגיע למנורות שהאירו את החדר.
"פנסקה," מלמל סמית', הוא לגם מכוס הקפה שלו וכיבה את צג המחשב.
"תוכלי לספר לי מהיכן הגעת?" שאל בחביבות, הוא לא רצה להבהיל את הילדה הקטנה.
"פנסקה, הגיעה לכאן, צעדה מרחקים ארוכים לבדה, לחפש את הסימן." אמרה.
"איזה סימן?" השוטר סמית' קם ממקומו. פנסקה צעדה אחורנית.
"הגורל, פנסקה, כאן כדי למצוא את הגורל-"

"מולי." אמר המפקד סמית'.
אישה צעירה לבושת חליפת עסקים שעל פניה מורכבות משקפיים ממוסגרות בטורקיז פתחה את דלת העץ הדקה שנשאה את השם:
מחסן.
פנסקה הביטה בה בהשתהות, לא מבינה.
"מפקד…" מלמלה מולי, היא פתחה את דלת המחסן לרווחה והחוותה בידה לעבר סמית', כמסמנת לו להיכנס.
פנסקה נכנסה אחריו, היה נדמה לה שמולי לא הבחינה בה כשנכנסו אך היא לא יכלה לדעת.
הערפל המוכר שלה נשרך אחריה כתמיד אך היא נקשה באצבעותיה והוא התפוגג.
המחסן לא היה יותר מחדר ריבועי קטן, מוצף ארגזי קרטון, כמה מיטות בית חולים נחו בקצה החדר, מלוכלכות במעט אבק.
"אני מופתעת לראות אותך, סמית', אתה לא מרבה להגיע לכאן." חייכה, היא דידתה בין הארגזים והתיישבה על כורסאת עור, שעל פי דעתה של פנסקה נראתה כאילו תלשו ממנה את מילויה והשיבו אותו פנימה.
"זו פנסקה." המפקד התעלם מדבריה של מולי.
הוא דחף את הילדה קדימה והיא החווירה.
"פנסקה?" מולי הרימה גבה, "מה קרה איתה?"
"היא לא זוכרת הרבה, מצאנו אותה- מנסה להתאבד, בכנסייה בכפר לא רחוק מכאן."