עידני החשכה-פרק2

מולי שתקה, וכך גם השוטר סמית'.
פנסקה הביטה בהם באי הבנה, דבר מה לא היה בסדר, היא ידעה, מולי העבירה אצבעות דקות בשיער האדמוני והמקורזל שלה ותלתה מבט במפקד- גם הוא נראה אובד עצות.
"אתה אומר לי שילדה בת שמונה ניסתה להתאבד?! הדבר בלתי נתפס, אתה מוכרח לפנות לבית-חולים ומיד, היא אובחנה? יש לה הפרעה נפשיות כל שהיא…?" התפרצה מולי, השוטר סמית' קפץ קפיצה מפוחדת בכיסאו, פנסקה שיערה שהוא לא רגיל להתנהגות שכזו אצל מולי.
המפקד השפיל את מבטו ופנסקה הביטה בו, הוא לא נראה כמו מולי, או כמו פנסקה. היה לו עור כהה, ממש כמו שוקולד, ראש נטול שיער ושפם שחור ועבה.
פנסקה החליפה מבטים מתוחים בין מולי למפקד סמית', מי מהם יוכל לעזור לה? רק אחד מהם, היא ידעה.
כשפגשה לראשונה את הפקד ואת חוליית השוטרים שלו היא איבדה את ההכרה, פנסקה לא זכרה דבר מאז מלבד את שמה, גילה והעובדה החשובה ביותר, היא הגיעה ממקום רחוק במיוחד.
"פנסקה," אמר, " מדוע נכנסת לכנסיה? שעות הכניסה היחידות הן שעות התפילה."
המפקד התיישב על אחד הארגזים.
פנסקה שתקה, שתיקה מביכה, היא קיוותה שלחייה לא מאדימות. "אני לא יודעת, המפקד סמית'."
המפקד חייך, אולי מפני שפנתה אליו בשם 'המפקד'.
"אף פעם לא נתקלתי במקרה שכזה ילדה. את זקוקה לאבחון!" פסקה מולי, היא הושיטה יד אל חבילת עוגיות חמאה שנחה על ארגז קרטון ריק. "עוגייה?" חייכה.
פנסקה נטלה עוגית חמאה קטנה, שלא הייתה יותר מבלילה אפויה בצורת עיגול. היא נגסה בעוגייה והשתדלה לחייך חיוך משבע רצון-למרות העוגייה הייתה מרה ותפלה.
"אני לא זוכרת הרבה, גברת-?" אמרה פנסקה.
"סורנס." אמרה מולי, היא הסירה מעט פירורי עוגייה משפתיה העליונה ופנתה להביט בסמית', הוא החל להזיע ולשחרר מבטים לחוצים לכל עבר. היה נראה שמולי שמה לב למצוקתו.
"הכול בסדר?"
סמית' הניד בראשו, הוא נגס בעוד עוגייה ואישוניו החלו להתגלגל לאחור.
"אדוני?!" צעקה פנסקה, היא השתכנעה שזו הייתה הפעם הראשונה בה הרעימה את קולה בצורה שכזו.
ראשו של הפקד הוטח ברצפה ודם ניגר ממצחו.
"אוי לא!" התנשמה מולי, היא נטלה את ידה של פנסקה ושתיהן יצאו מהחדר בריצה.
פנסקה הרגישה אשמה נוראה, מה קרה למפקד? היא עשתה זאת?!
היא התנשמה בכבדות, הרגשת האשמה הפכה כבדה יותר ויותר… זו אשמתה- היא ידעה.
"הכול באשמתי!" צעקה, היא עצרה. אנשים מסוקרנים לטשו בה מבטים מופתעים וכעבור כמה שניות פנו לעיסוקיהם הקודמים.
"על מה את מדברת בדיוק?!" רטנה מולי, היא ניסתה למשוך את פנסקה איתה אך הילדה ניצבה במקומה, כאילו מישהו מחזיק בה. "אני לא מוכנה!" ניפחה את חזה, היא הקפידה להראות כמה שיותר סמכותית.
מולי הטיחה את ראשה בקיר. "אל תדברי שטויות ילדה!"
נוזל שקוף וצורב נקווה בעיניה של פנסקה, היא מחתה אותו. דמעות, חשבה לעצמה.
היא קמצה את ידה לאגרופים וערפל התגבש סביבה, הוא נעשה סמיך יותר בכל רגע.
האנשים בקרבתה כולל מולי לא נעו, הם עמדו במקום והביטו בה בעיניים פעורות, היא חששה שפגעה בהם. הערפל נעלם והאנשים חזרו לפטפט כאילו דבר לא קרה.
מולי לטשה מבטים מבוהלים בפנסקה. "מי את? והיכן נמצא המפקד סמית'? הוא שלח אותך?"
פנסקה שפשפה את עיניה, מוודאת שהיא לא חלמה הכול, אבל היא רצתה לחלום, יותר מכל, לחזור לחייה הקודמים ולבטח החיים הטובים יותר, ולהרגע. "כן, הוא…נמצא במחסן-" מלמלה.
מולי חייכה, "אני מבינה, הוא כבר מחכה לי. ובכן, היה נעים להכיר: איך אמרת שקוראים לך?"
"פנסקה, רק-פנסקה." ביטאה בלחש.

פנסקה נכנסה למשרדו של המפקד סמית', כאילו לא קרה דבר. היא נטלה לחיקה את הברדס שלטענת השוטרים לבשה כשמצאו אותה, היא עטתה אותו למעל שמלת המשי השחורה והנוצצת שלבשה, כמו הרבה דברים, גם השמלה נראתה מוכרת, פנסקה כיסתה את ראשה בשולי הברדס ויצאה אל המסדרון, הערפל השחור וכנראה גם ידידה היחיד, נגרר אחריה באיטיות, היא צעדה לאורך המסדרון בחשאי ומיהרה לצאת מהמבנה הקודר.
המקום שאליו הגיעה נראה שונה הרבה יותר מתחנת המשטרה הקטנה, אנשים רבים התהלכו לאורך הרחוב ההומה, מפטפטים, אוכלים, או משוחחים עם חבריהם.
לפנסקה לא היה מושג קלוש בנוגע למיקום ביתה, אך כן לגבי המקום בו היא נמצאת. סמית' סיפר לה שהיא נמצאת בתחנת המשטרה המחוזית של אנגליה, בסביבת המרכז המסחרי- הדברים לא הועילו לה כל כך.
פנסקה המשיכה לצעוד במורד הרחוב, לא היה לה יעד מסוים אך היא העדיפה להמשיך לסרוק את המקום.
דבר אחד היה בטוח, היא לא שייכת לכאן. בזכותה דוקטור סמית' נטרף על דעתו, פנסקה קיוותה שהוא החלים, כמו שמולי ושאר האנשים שבתחנה הפסיקו להיזכר בה, הם התנהגו כאילו לא ראו אותה מעולם, רק מפני שזימנה ערפל, אולי זו הייתה סיבת המוות של סמית'?
מאז שמצאה את עצמה בתחנת המשטרה, פנסקה זימנה ערפל קטן שעופף לצידה כמעט בכל עת,
לא נדמה היה לה שבני-האנוש מייחסים לו חשיבות רבה, היא לא הייתה בטוחה בסיבה.