עידני החשכה-פרק4

פנסקה אכלה-בתאבון רב,היא הייתה חייבת להגיד.
סנדרה דאגה לה למעט אוכל ושתיה, סיפרה על עצמה…ודיברה על פנסקה,
לבחורה היה פה גדול.
פנסקה לעסה את חתיכות הביצה-המקושקשת שלה באיטיות מרבית. הערפל השחור הסתובב סביב שולחנן, מחכה להשתובבות הרגילה שלהם. סנדרה הביטה בו, ראשה הסתובב עם כל תנודה שלו.
"גם את רואה את זה?" שאלה לבסוף.
"את מה?" היא העלימה את הערפל. פנסקה לא יכלה להסתכן בחשיפתו.
סנדרה אימצה את מבטה, היא צמצמה את עיניה והביטה סביב. דמיינתי, אני משוכנעת."
"תוכלי להסביר לי את מה דמיינת?" צחקקה פנסקה.
"ענן סערה שכזה, מעופף כאן-שחור לחלוטין… את בטח חושבת שאני משוגעת…" נאנחה סנדרה.
פנסקה הנידה בראשה לשלילה.
אך סנדרה התעלמה מכך, היא הביטה סביב, מחפשת את הערפל פעם נוספת. אך הוא לא נראה בשום מקום.
"חשבון בבקשה." סנדרה הרימה את ידה, היא קמה מהכיסא וניקתה את שולי החצאית שלה.
"היה נעים להכיר אותך, פנסקה. מישהו אוסף אותך מכאן?"
סנדרה הרימה את תיק הגב שלה שהונח על הרצפה לצד הכיסא.
"כן-" שיקרה.
סנדרה נחפזה ללכת. "להתראות, פנסקה."

פנסקה התהלכה בין הרחובות השונים-לא עברו יותר מכמה דקות והיא מצאה את סנדרה
מודדת בגדים בבוטיק יוקרתי , היא התעלמה והמשיכה לשוטט, הערפל נגרר אחריה.
השמיים נצבעו באדום-ורדרד והשמש החלה לשקוע, ואיך לא, לפנסקה לא היה דבר מלבד הברדס שלה והערפל השחור החל להתפוגג, אולי התאכזב מכך שפנסקה לא הקפידה לשחק איתו. אבל היא לא האשימה את עצמה, החל מיום זה היא מצאה את עצמה בתחנת המשטרה כשהיא לא זוכרת כמעט דבר.
פנסקה הושיטה יד לברדס, היא עטתה אותו והתיישבה לצד הבוטיק-נדחקת בין פחי האשפה הרבים.
עפעפייה נעשו כבדים, והיא נרדמה.
פנסקה התעוררה לשמע קולות זרים שמפטפטים בקרבתה, היא פקחה את עיניה וקמה-מתנשפת בכבדות.
סנדרה ישבה לצידה, היא צפתה בתוכנית אירוח רועשת בטלוויזיה ולעסה פופקורן ברעש רב.
"סנדרה?" שאלה פנסקה.
סנדרה הנמיכה את הקולות הבוקעים מן המכשיר. " או! התעוררת. בוקר טוב."
"בוקר?" הנוף שנשקף מהחלון העיד על זריחת השמש המועדה להגיעה, היא ניצבה בדרכה לאמצע השמיים.
"מצאתי אותך מנמנמת לצד הבוטיק אז חשבתי לקחת אותך לכאן-לא הייתי משאירה אותך במקום שכזה." חייכה סנדרה.
פנסקה הנהנה, היא הביטה סביב.
היא שכבה על ספה רחבה במרכז סלון גדול. המטבח חובר אליו, היה בו שולחן קטן ושלושה כיסאות ריקים.
חתולה לבנה בעלת פרווה מנופחת ליקקה את פרוותה ונעצה מבט קר בערפל, כאומרת:
אל תתעסק איתי.
גרם מדרגות עץ במטבח הוביל לקומה השניה של הבית.
"את הבאת אותי, לבית שלך." אמרה פנסקה.
"כן, אני מקווה שאת אוהבת את העיצוב, נאלצתי להפסיד משכורת של שנה וחצי. אבל זה השתלם." הנהנה סנדרה.
"בת כמה את בדיוק?!" היא נעצה מבט מסוקרן בעיניה הסגולות-גדולות בסנדרה.
"תשע-עשרה, אני מנחשת שהדבר מפתיע אותך?" אמרה סנדרה, "ובכן, את בת שמונה בלבד ודואגת לעצמך בצורה מאוד טובה, הייתי אומרת שגם אני יכולה להסתדר לבדי."
פנסקה קמה מהספה והציצה מבעד לזגוגית החלון, בית-הקפה ניצב איתן, במרחק כמה רחובות משם."את גרה מאוד קרוב לכאן…"
"אם את מתכוונת לעובדה שאני גרה בסמוך לבית הקפה, בסדר. אך אני משוכנעת שאין לי כל אפשרות לחיות קרוב לכאן, אם פירושו של כאן הוא כאן, אני חושבת שכבר אמרתי את המשפט הזה…"
פנסקה צחקקה. "ומי זו?" היא הצביעה על החתולה.
"זו אנג'ל, החתולה שלי, מצאתי אותה ברחוב כשהייתה גורה." אמרה סנדרה.
"בת כמה היא עכשיו?"
"אני חושבת שהיא בת שש-עשרה בערך…אף פעם לא בדקתי." השיבה.