עיוורון מזוייף

אי שם בעולם הדמיון הסתכלה פיית השיניים בייאוש על המתנות שהיא צריכה להביא לילדים, הם רק הולכים ומתרבים וכך גם צריכת המתנות. היא תמיד עשתה את עבודתה בנאמנות ויעילות כך שתמשיך להתקיים. בעולם הדמיון נמצאים היצורים שמאמינים בהם כמה אלפי בני אדם לפחות, היא ידעה טוב מאוד שאם מספר הילדים המאמינים בה ילך ויקטן, בנקודה מסוימת היא תיעלם. כך נוצר המצב שהיא עבדה ללא הפסקה בשביל הזכות לחיות, קצת כמו מעמד הפועלים לפני הסוציאליזם.
הפיה תמיד קינאה בסנטה קלאוס, 'בטלן' היא קראה לו. כל השנה יושב רגל על רגל חוץ מיום אחד. ילדים מעריצים אותו ומצטלמים עם סנטה מזיוף בקניונים, למה היא אף פעם לא כזו אהובה, תהתה.
ניסיונה להתקשר ל"כותנה בע"מ" כשל, היא רצתה להזמין עשרה טון של כותנה וקיבלה "חו חו חו" וניתוק לפרצוף. כמובן שזה לא נתן לה לשבור אותה והיא נתנה לכנפיה לנשוא אותה אל עבר החברה.
"סנטה! אויבי המושבע, הייתי צריכה לדעת!", היא נכנסה וראתה את הזקן שמכוסה כולו בלבן- אדום, עם כובע צמר באוגוסט. 'הם בטח החליטו שהוא אכן בטלן ונתנו לו את העבודה הזו', חשבה לעצמה, אבל איך תשיג עכשיו את הכותנה הדרושה?
"את זאת שביקשת עשרה טון של כותנה? את רוצה להפשיט את כולנו?!", נזף בה סנטה.
"נו בחייך, קלאוס. אנחנו שנינו בעסקי המתנות, בבקשה תאפשר לי את הקנייה!".
"עשרה טון של כותנה? מה קרה לברבי, למכוניות הצעצוע, ללגו ולכדור? את כמעט גרמת לתעשיית הפלסטיק לפשוט את הרגל!", לרגע נבהל אם בחג המולד הבא יאלץ להביא לילדים צעיפים וכפפות מכותנה במקום משחקי מחשב ומסוקים מגניבים על שלט.
"כסף. זה מה שקרה", נאנחה. "הו, אלו הניירות הירוקים האלו עם האיש המוזר עליהם?", עדיין משונה ביותר, חשב.
"זה יותר מסתם נייר, אני יכולה להסביר לך אם תרצה", הוא הנהן בהסכמה כמו כלבלב מחונך היטב.
"טוב אז, לפני שלושת אלפים שנה השתמשו בני האדם בסחר חליפין. החקלאי החליף ירקות תמורת בשר מהקצב והשוחט החליף את בשרו תמורת כלי הנפח להמשך עבודתו. בשלב מסוים החליטו השליטים הגדולים לרכז את כל הכוח במדינה בידיים שלהם וזאת ע"י ייצור מטבע שרק הם יכולים לייצרו. בהתחלה המטבעות היו עשויים מזהב או כסף, וערכם היה כערך המתכת שממנה הם עשויים. כאשר האמינו בני האדם בדרך זו, הוחלפו המתכות היקרות בנייר ומתכות זולות, מה שעובד כל עוד הם מאמינים שחתיכת הנחושת העלובה שווה משהו. המערכת הזו עובדת עד היום".
"ואת רוצה להגיד לי שילדים מעדיפים נייר מסכן על פני הצעצוע האהוב עליהם? תקשיבי לעצמך".
"הם לא, סנטה. הם פשוט מוקפים בזה, מקבלים שטרות כמתנה לחגים בעוד הוריהם אומרים להם שכסף אינו גדל על העצים. ההורים מדכאים את הילדים שלהם מלעבוד במקצועות שהם אוהבים כי לדעתם בעבודה זו לא ניתן להרוויח מספיק כסף. ככה זה, התוכניות לעתיד שלך נקבעות לפני שאתה נולד". כמה שמחו שניהם לרגע שהם לא אנושיים. "איזה הורים נוראיים", פלט סנטה.
"לא, לא. כל הצדדים אשמים על כך שהם עיוורים מלשים לב שהרצון לטוב ביותר לא מוביל לטוב ביותר. כל ילד צריך לשאול את ההורים שלו האם הם מרוצים מהעבודה שלהם ומאושרים באופן כללי, למרות שבדרך כלל לא צריך לשאול, אנחנו פשוט לא רוצים להאמין". זה הרי לא נתפס בכלל איך שכל חיינו החינוך שלנו היה מוטעה וערכינו שגויים.
"כל הכבוד! שכנעת אותי להביא לך אף לא גרם אחד של כותנה. זה פשוט לא בסדר", ברגע זה הוא הבין שהיה עיוור בדיוק כמו האחרים.
"התפקיד שלנו הוא להעניק לילדים אושר רגעי-" היא נקטעה בידי סנטה "אבל אנחנו מעניקים למבוגרים סבל ארוך טווח!", הוא רק נראה זקן, עמוק בפנים נשמתו קלילה משל ילד.
'אני אחדל מלהתקיים לפני שניסיון להפיכה כזו יצליח', חשבה פיית השיניים. היא הסתכלה על סנטה, 'יש לו יותר מדי זמן פנוי', עלה בדעתה. ניתן היה לראות על פי הבעת פניו שהוא מכנס רעיון ואולי אף יזמין את חבריו הטובים להצטרף אליו, ביגפוט בטוח יסכים. לרגע היא קינאה בו שוב, לא על היותו בטלן כמו שהאמינה, אלא על תקוותו הרבה. היא מעולם לא האמינה שבני האדם יהיו מאושרים אי פעם, ופתאום זה נראה לה קסום, חיוך של הצלחה אחרי קושי רב, כמו סיום של ספר טוב. הרצון לשיפור תמידי, ניצוצות קטנים של שמחה. פעם ראשונה היא אהבה את העבודה שלה, אפילו שהיא מחוללת רק שינוי קטנטן הבינה איך הוא משפיע. בזכותה הם מחייכים, בזכותם היא קיימת ונכון לעכשיו, בזכותם היא מחייכת.