עיניים בלי אישון

לאחר הנחת הזרים המתאבלים פנו לדרכם. בצאתם מבית הקברות כל אחד זרק את הטישו בו קינח את האף לתוך הפח המתכתי שבכניסה. השלכה חלושה. עייפה. מדכאה עד כדי צמרור. ורק ילדה אחת עמדה, מוסתרת מאחורי העץ הזקן והרחב. גזעו של העץ התקלף אל האדמה, צבעו דהוי, ועליו ירוקים ועייפים. נראה שצפה ביותר מדי לוויות. יותר מדי דמעות. יותר מדי מתאבלים בוכים, עד שהתייאש והתקמר פנימה והתעקם בצער. ילדה עמדה מאחוריו, אוחזת בגזעו בידיה הרכות כאילו היה הקיום שלה. עורה חיוור, פיה רפה. שיערה חום ולא מושך תשומת לב. סתם שיער שקשור בגומייה, שיער ארוך בעל ברק חלוש שזורם על כתפה השמאלית. לגופה לבשה שמלה כחולה. כתפיותיה תפוחות, צמודה עד למותניה ואז מתנפחת. לרגליה הדקות גרביונים לבנים, ונעליה נעלי בובה שחורות עם רצועה שנסגרת כמו חגורה זעירה. על לוח חזה הייתה מונחת תחרה לבנה, דמוית סינר. מתחת לשמלתה בצבצה השכבה התחתונה הלבנה בעלת העיטורים היפים. אומנם נראתה כמו ילדה, כי לחייה עגולות ומזכירות פנים צעירות, קטנות. אך הייתה היא כמעט בת חמש עשרה שנים. נערה עם מראה צעיר. היא הביטה במתרחש. הביטה באנשים. עיניה שוטטו על פני המצבה, על ערימת האדמה הטרייה שכיסתה בור שהכיל ארון מתים. מול המצבה היו זרי פרחים רבים, ערימה ענקית. בבוא היום הם ינבלו, חשבה. בבוא היום גם הם יהיו מתים. עד שיחליפו אותם בחדשים. כאילו מעולם לא התקיימו. כאילו מעולם לא הונחו שם הזרים הללו. הזרים הראשונים. איך אנשים מחליפים דברים כל כך מהר.. בלי לייחס רגש. ערכים. עיניה של הנערה נעצמו והיא השעינה את ראשה על הגזע, כאילו מקשרת עמו בחבל דק ולא נראה. באותם רגעים קרב אליה נער בגילה, לבוש בשחור. עורו היה חי יותר משלה. עור מעט שחום, שזוף. אך בעל צל וממשיות. לגופו לבש מכנסי בד שחורים ומקטורן שחור. מתחתיו אפודה אפורה ועניבה שחורה שבלטה על החולצה הלבנה. נעליו נעלי עור יוקרתיות ושחורות שהבריקו. ידיו בכיסיו והוא בחן את הנערה. "איבדת מישהו, גברתי?" פנה אליה בנימוס. הנערה לא הביטה בו. לא הרימה את עיניה. רק פקחה אותן בזעירות והביטה באדמה. בתנועה לא מורגשת הנידה בראשה.
"אז מה את עושה פה, מביטה על המתים? החיים ארוכים מכדי לבזבז אותם במחשבות על אלו שהלכו," אמר. שיערו השחור עף מהרוח ועיניו היוקדות בצבע אפור עמוק ניסו לגלות את הנערה. הנערה חייכה חיוך קל ולא נראה כמעט. שפתיה חיוורות ודקות. נראות לרגע אחד קפואות. כאילו היו עשויות מתכת. "איני מביטה על המתים," אמרה. קולה יציב אך מבטה על האדמה בישר מהומה נפשית. "אני משגיחה על החיים. לא ראית עד כמה הדשא ירוק היום?"
הנער קרב חצי צעד, פניו מבולבלות. "על מה את מדברת? זהו בית קברות! במקום להתאבל ולזכור ולכבד את המתים, את מסתכלת על הדשא?"
חיוכה של הנערה התרחב במקצת. מעט מאוד. "הלא זה אתה שאמר לי לפני רגע שהחיים ארוכים מכדי לבזבז אותם במחשבות על אלו שהלכו?" שאלה בקול רך. לא מנסה לפגוע, לא מנסה לעקוץ. רק שואלת שאלה. הנער זע באי נוחות קלה, אך מילותיו לא נסוגו. רוחו לא נפגעה. הוא לא היה אדם שמאבד את המילים כל כך מהר.
"כמובן. אבל לפחות תכבדי את אלו שבאדמה עליה את מסתכלת! את מתעלמת מהם. אם את בבית קברות, הרי מובן שצריך לכבד את המתים. לבקר אותם ולזכור אותם," אמר.
חיוכה שכמעט ולא נראה של הנערה מש מפניה והיא הרימה מעט את עיניה. אך לא מספיק כדי שהנער יראו אותן.
"בית קברות זה לא מקום עצוב," אמרה. "זה מקום שמח. זה מקום לזכור שמישהו הלך מחיינו. זה מקום לזכור שחייו הסתיימו."
"ומה כל כך שמח בזה?!" התרעם הנער.
"זה גם מקום לזכור להמשיך הלאה," אמרה וסוף סוף הרימה את עיניה אליו, והנער היה מוכה בושה. איך יכולת להרשות לעצמך להתייחס ככה אל נערה עיוורת?!, גער בעצמו. "זה מקום להבין שהחיים ארוכים מכדי שנתייסר על אלו שאיבדנו. שהחיים עדיין נמשכים. זה מקום לפרק את המחסומים ולהשלים."
הנער זע במקומו באי נוחות בולטת, והנערה סקרה אותו. הוא הרגיש מצומרר ממבטה שבעצם לא היה מבט בעיניו.
"אתה חושב שאני עיוורת," אמרה לפתע, כאילו קראה את מחשבותיו וגילתה משהו חדש. וניכרה הפתעה בקולה. היא קרבה אליו בצעדים עדינים ונעמדה מולו, עיניה הבהירות כמעט לחלוטין ננעצו בעיניו האפורות. "אני לא עיוורת, אנונימי. אתה לא יכול לראות את זה, אבל אני רואה."
הנער הרגיש מעט מובך. "את לא רואה. אין לך אישונים," עמד על דעתו.
הנערה עלתה על כריות כפות רגליה וקירבה את שפתיה לאוזניו של הנער. ואז לחשה לו בקול חרישי בהחלט, שאפילו הנער בעצמו בקושי שמע. "אנונימי יקר, אני כן רואה. אני רואה את החיים, ולא את המתים. אני רואה את הדשא הירוק, ולא את המצבות. אני רואה את החלב, ולא את העובדה שהוא נשפך."
היא נשענה בחזרה על עקביה ואז מבטה נדד אל חזהו של הנער, כאילו באמת אינה רואה. הוא האמין בזה לרגע. שעיניה נודדות למקום שהן לא יודעות לאן. הן לא יודעות מה עומד לפניהן. לבסוף פנתה משם וחזרה לעמוד ליד העץ הזקן בעל הגזע הרחב, נשענה עליו ועצמה את עיניה כבהתחלה.
"אני רואה את העץ, ולא את העובדה שהוא ניזון מבשרם של המתים," לחשה. אך ידעה שמילותיה התגלגלו ברוח אל אוזנו של הנער. הוא הסיט את מבטו לרגע הצידה, ואז החזיר אותו אל הנערה. היא פסעה לעברו ועברה על פניו, ופנתה לכיוון השביל שמטייל בין המצבות. נערה נמוכה, בעלת פנים צעירות. נערה עם סתם שיער שקשור בגומייה ושמלה כחולה. נערה עם גרביונים לבנים ונעליים שחורות. נערה, פשוט נערה ללא אישון.