על טיבעי – פרק 3

"ספר לי הכל.. איך זה קרה?" שאל ג'ייק את שיילו אשר נישען בתשישות על כתפו.
לאחר שלוש שעות של בכי הצליח ג'ייק להרגיע את שיילו, אך זה היה מותש.
שיילו גימגם בעייפות, ג'ייק לא הבין את דבריו.
"אתה צריך מנוחה.." אמר ג'ייק בקול עדין, הוא השכיב את שיילו על המיזרן באיטיות והיתכוון לקום, אך ידו של שיילו תפסה במעילו השחור, "אל תעזוב אותי.." אמר חלושות. ג'ייק הינהן והיתיישב ליד שיילו.

אנני הביטה על השניים בעיניים אוהבות, חיוך קטן מרצד על שפתיה, "הם ישנים.." לחשה לקייטי כאשר ניכנסה לחדר, שיערה פרוע ומכוסה בטיפות מים זעירות שנישברו מן הגלים. ג'ייק נירדם לצידו של שיילו, שיילו אחז בג'ייק בצורך לקירבה, ידו של ג'ייק חיבקה את שיילו, והשניים ישנו, עינייהם עצומות ונישימותיהם עמוקות.
קייטי חייכה והיתישבה ליד שולחן קטן שהוצב בתא.
היא הוציאה מחברת ועט ממיזוודה קטנה והחלה ליכתוב, "מה את כותבת?" היתעניינה אנני, מביטה בסקרנות בדף בעל השורות. קייטי כיסתה את הדף בידיה, אך אנני הצליחה לחטוף את המחברת מידה, וליקרוא את הכתוב;

"השמש שוקעת, שני אוהבים יושבים על החוף ומיסתכלים על הים. "אדוארד." קוראת לוסי כאשר זה נעמד ומביט במים ברתיעה מסוימת. היא נעמדת ומביטה באהובה אשר נירתע לפתע, כאשר מן המים מגיח יצור לא מוכר, מכוסה קשקשים מבריקים, וחודים על גבו. דרקון מים סיני.
הדרקון מטיח עצמו באדוארד ללא בעיה, ואדוארד שוכם דומם, בעוד אהובתו מצליחה ליברוח, ורצה בכל כוחה, כשדמעות בעיניה."

"וואו, קייטי זה מדהים!" לחשה אנני בפליאה מהוסה, קייטי לקחה את המחברת מידה, פניה סמוקים מבושה.
"ממתי את כותבת ככה?" שאלה אותה אנני. "שלוש שנים.. אני כותבת כימעט בכל לילה.." הייתה תשובתה. "בבקשה אל תספרי להם.." אמרה טייקי והצביעה באצבע רועדת על אחיה וג'ייק הישנים.
אנני הינהנה, "אבל למה לא?" שאלה, "אמא שלנו נהגה ליכתוב בסיגנון הזה.. אני לא רוצה להעציב את שיילו.. הוא שבור במילא.. וזה לא יהיה פייר אם גם ג'ייק ידע ורק שיילו לא ידע.." קייטי השפילה את מבטה והחזירה את המחברת לתיקה, "אני לא אספר להם.. אם הם יגלו הם לא יגלו את זה ממני." אמרה אנני והרימה את ידה הימנית, ידה השמאלית על לוח ליבה. קייטי חייכה. "מה בדיוק לא תספרי לנו?" שאל ג'ייק והניח את ידו על כתפה של אנני. הוא נע מהר מששתיהן יכלו ליראות, והופיע מאחוריהן בקלילות, "כלום.." אמרה אנני, "אה, על הסוד הקטן של קייטי? הכתיבה?" שאל ג'ייק, אנני היסתובבה לעברו בזעם. "זה לא מכובד לצותת לאנשים אחרים!" היא אמרה, דימעה זלגה על לחיה של קייטי אך היא מחתה אותה ונעמדה מול ג'ייק. "ג'ייקוב! בדיוק ביגלל זה לא רציתי שתדע! כי היה ברור שתיצחק על זה ותהפוך את זה לבדיחה!" היא אמרה. "ממתי את קוראת לי ג'ייקוב?" שאלה ג'ייק והיתכופף, מביט על קייטי בעיניים מלאות זעם. "זה השם שלך, אז מותר לי להישתמש בו!" השיבה קייטי בזעם עצור, ג'ייק נהם בשקט והיזדקף, "שיהיה.." אמר ומשך בכתפיו."לא צוטתתי לכן.." אמר ג'ייק, "אני יודע על זה כבר מאז שהיא התחילה ליכתוב.."
"יודע על מה?" שאל שיילו בלחש ופקח את עיניו. "על שום דבר!" ענתה קייטי בכעס. "רק שאלתי!" הגביר שיילו את קולו, "עזוב את זה, משהו לא בסדר איתן.." אמר ג'ייק וחזר לשבת ליד שיילו.
"איתנו?! משהו לא בסדר איתנו?!" חזרה אנני על דבריו של ג'ייק, "אתה זה שלא בסדר! מהרגע שניפגשנו אתה מתנהג כמו מנהיג הלהקה כולה! ואנחנו חייבים לציית לך! כאילו הכל סובב סביבך!" היא צעקה. ג'ייק קם בזעם וצעד לכיוונה, הוא היה גבוהה ממנה והביט עליה מלימעלה, אנני השיבה מבט זועם ואחזה בצווארון חולצתו של ג'ייק, היא משכה אותו מטה לגובהה פנייה, "ג'ייקוב סונרמו, אני עוזבת!" אמרה, היא יצאה מהחדר בצעדים מהירים וטרקה מאחוריה את הדלת. ג'ייק נשף בזעם, קייטי אחזה בתיקה וצעדה לכיוון הדלת. "לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל ג'ייק ואחז בידה של קייטי, "אחריי אנני! אני מסכימה איתה!" השיבה וחילצה את ידה מאחיזתו בתנועה חדה, גם היא יצאה והדלת ניסגרה מאחוריה.

הלהקה הקטנה, היתפרקה.