על ציידים 6

בבקתה קטנה באמצע היער, קמה היא ונעלמה. משאירה פתק של כאב על דלפק עץ עתיק. "לא אוכל להישאר כאן. אתה מסמל לי את הרוע, את המוסר המתפרק שלי. לא אוכל להישאר איתך, או לידך. אין מתום בבשרי הגווע, שחרר אותי מאחיזתך המשונה. מה לך כי תחפש אותי. מה לך בין כל האחרות שתתעקש אצלי. לא אוכל להישאר. כועסת עליך שבכלל נפלתי לתוך נפשך. אתה הכאב של נפשי, אתה.. " כתבה היא. משאיה מילים שלא יכלו להכתב בתוך דף נייר.
קם הוא וידע, חצה קו אדום אחד אחר השני, נעלם מהעולם, העולם רודף אותו. תבניות של טירוף שאתמול שיכרו אותו היום גרמו לו כאב. הוא שלף סיגריה מכיסו, קורא את המכתב. מילים שלא נאמרו צרבו אותו כמו שמש הצהרים. ידיו מחזיקות בסיגריה, מסתכל הוא עליה, להדליק או לא.. לפתע זה היה כל עולמו. האם לתת להתמכרות לשלוט בו, לתאווה לשלוט בו. או שמא להלחם על עצמו. שונא את עצמו השליך את הסיגריה מידו. "עכברים בכלוב אנחנו, מסתובבים וחושבים שאנו רצים למקום טוב. כשבעצם אנו דורכים במקום. רודפים אחרי זנבותינו באהבה ובמסירות, עד שניפח את נפשותינו." ידיו שלחו את המכתב לכיסו. יצא הוא את הבקתה.
"רק עכברים" אמר

הלילה שקט הפעם, אף צרצר לא שר, אף חיה לא יללה במרחק. משהו מתקרב הוא ידע. היער לא שר את שירו.. גשם? סופה? הוא ריחרח את האוויר לקלוט לחות. ריח מוכר חטף את ליבו.
עניו הצהובות היבהבו לרגע קט. "אני צריך להוסיף עכברי מעבדה" אמר לעצמו " מעבירים אותנו מבחנים, שופטים אותנו על פי ליבנו. אך הלב תמיד טועה. כי לא איכפת לו ממוסר, לא איכפת לא שיכאב. רצים בתוך מבוך של טעויות כעיוורים. בטוחים שכוחנו יתווה את הדרך… אך לב משוגע" שיערות הגוף שלו מתחילות להתעבות.. בקרוב יהיה ליל ירח מלא.. בקרוב הוא ישכח את מציאותו, ורק חיה תישאר.. חלקו כבר יחל לשחרור ממחשבה ואחריות, חלקו שנא את הנורא שעליו לעשות.
הלך הוא ביער מפנה מקום לכאב הלב הנשאר, שמחה ועצב.
הוא פתח את פיו והתחיל לשיר שיר כפריים עתיק..

"אין לי מקום
ואין לי נוף
פחות מכך יש לי

עם האצבעות שלי אני צד
עם לבי אני שר
את זעקות ליבי אני חורז

אני נולדתי בכאב
אני נולדתי ללא מקום
אין לי מקום
ואין לי נוף
פחות מכך יש לי"

Naci En Alamo
לילה חמישי