על רקיחות וכישופים – פרק 1 שעון חרסינה

"מה זה הספר הזה?" אמרתי ולקחתי את הספר , אבל הוא היה נעול במנעול.
ספר נעול? כאילו , מה? אף אחד לא יקח ספר , זה לא יומן…
עליתי לחדרי עם הספר והתיישבתי על המיטה.
~מחשבות~
נו ענת , את תצליחי , רק מנעול , זהו.
איפה יש משהו שאפשר לפתוח בו מנעול?
~חזרה למציאות~
הסתובבתי בכל החדר ומצאתי במקרה , מפתח.
"הלוואי שזה יפתח" אמרה בעודי מנסה לפתוח את המנעול עם המפתח.
הספר נפתח , ואז כל החדר היה מואר באור לבן וחזק , ושמעתי קול.
"פתחי את הספר!" ככה הקול אמר.
"אז תעצור קצת את הרוח הזאת!!!" צעקתי מעבר לרור הלבן והרוח.
"אני יעצור" אמר הקול ונעלם , ולקח איתו את האור הלבן והרוח.
"הם השתגעו?! בטח עוד מתיחה טיפשית" אמרתי והלכתי לישון.
לאורך כל הלילה שמעתי קולות שזה שיגע אותי!!!
"נו , אל תגידו לי שיש לנו פורצים בבית" אמרתי בפרצוף מטופש.
הלכתי בשקט במדרגות , לקחתי ספר כבד עם +900 עמודים והלכתי לסלון.
התקדמתי במהירות אל הסלון הדלקתי את האור ו………………לא ראיתי אף אחד.
"חוצפנים מה אתם בורחים ככה?!" אמרתי וזרקתי את הספר על הרצפה והלכתי.
הייתי עייפה וחזרתי לישון.
~שלוש וחצי לפנות בוקר~
התכסתי עמוק בשמיכה שאני לא אצטרך לקום לבית הספר (מעייף -.-)
כל הזמו השעון צלצל , התישבתי על המיטה ובדקתי את השעה , מוקדם.
"נו , מה?! זה שלוש וחצי לפנות בוקר תנו לישון" העפתי את השעון על הרצפה.
הוא נשבר , והתנפץ , ואני שמחתי.
"ענת?! שברת את השעון?!" שמעתי את אחותי. נו טוב , זה היה שעון חרסינה , מעניין מאוד.
"נו אז מה , תקני שעון מפלסטיק והוא לא ישבר לך" אמרתי בחיוך מזלזל.
"ח-ד-ש-!" אמרה אחותי בכעס.
"נו השעה עכשיו שלוש וחצי לפנות בוקר תני לישון" אמרתי.