עפים עם אלפים – פרק 1 הכרות עם דמויות

"לעולם לא תצליח לעקוף אותי ניני בניני" אמרה אואה בהתגרות " כי אני כזאת מהירה ואתה כזה פדלאה"
"אואה עצרי לשנייה !!! אמרתי לך אנחנו חייבים להיות בשקט אחרת הם יגלו אותנו !!!" אמר לה מקס בנימה עצבנית , הוא רצה לעקוף אותה בכול מחיר , אבל הוא פחד מבני האדם
"אואה את צריכה להבין אנחנו אלפים , אנחנו חיים ביער בשביל לא להתגלות לאנשים אחרים , אסור לנו ככה להתרוצץ ולרוץ " אמר מקס כאילו היה יודע כול הוא התנשא יותר מידי הפעם
אואה, עצרה והתקרבה אל הפנים של מקס . היא בחנה אותם מקרוב כול פרט ופרט; העניים המתוחות שלו, הגבות הכועסות שלו, הפה המתוק שלו, ועד לאף המשגע שלו . אחרי זה התרחקה והעיפה מבט בגופו , הוא היה חטוב, עם חולצה יפה, ומכנסיו היו מעור שברק בשמש, נעליו היו מלוכלכות ולכן העדיפה שלהסתכל עליהן פחות. אחרי שסיימה לנעוץ בו מבטים היא קירבה את ראשה לראשו עד ששפתיהם נגעו זה בזו ~כמעט~ והסתכלה לתוך עניו במבט חודר וקר . לאחר מכן קפצה אחורה בעליזות רבה והסמיקה כולה .
"אוקי" אמרה אואה עם חיוך גדול מרוח לה על הפנים "אני מוכנה להיות בשקט עד שנגיע הביתה" היא הניפה את ידה בגאווה, אצבעותיה נמתחות לשמיים "אבל" ציינה אואה בעודה ממשיכה לדבר " רק עם תבטיח לי שכשאנחנו מגיעים הביתה אתה תתחרה בי , עם כול המהירות שלך !" אמרה אואה מרוצה מעצמה
"אני מבטיח" השיב לה מקס מחייך חיוך קטן וממשיך לקפץ לו מעץ לעץ .
אואה הייתה מתוסכלת . היא כול כך העריצה את מקס , וכשהוא נזף בה היא הרגישה מיותרת קצת . כלומר מקס הוא כזה חרוץ הוא מהיר מאוד וחזק מאוד ואמיץ ואחראי יש לו אביזרים ומזכרות מהמאה ה-20 עד למאה ה-40, שזה דיי מרשים מכיוון שממציא מכונת הזמן העדכנית של ימינו אלפן דון חלאי לא הצליח לעבור את המגבלה של 'מאה שנות נסיעה בזמן' אז לעבור אלפים ? ועוד לשרוד בחיים ?! זה מדהים ! והוא תמיד נושא איתו את החרב שלו והגרזן הענק שלו ושתי השרביטים שלו ו… נתקעו מחשבותיה של אואה על ידי צעקה של מקס
"את עומדת להתנגש בבית אואה עצרי ! " הזהיר אותה מקס אך באיחור קל
אואה שמה ידה על ראשה ושפשפה אותו חזק "זה כואב !!!" היא צרחה "לא יכולת להזהיר אותי ?! "
"הכול בסדר אואה ? היום הראש שלך ממש בעננים" הפציר בה מקס בעודו שם את ידו על ראשה ומנער את שיערה הפרוע "בואי נלך לטפל לך בפצע הקטן הזה " אמר מקס מחייך והיא מחזירה לו חיוך קורן
הם נכנסו דרך דלת העץ הקטנה, לעומת הדלת העלובה שהייתה בכניסה , הבית עצמו היה די גדול ומרווח , הוא היה עשוי כולו מעץ מיוחד ואינו דליק בשם אלוקטרדה שגילה החוקר לוק אלורגי בשנת 2915.
הבית מבפנים היה מעוצב בצורה חכמה בה מצא מקס מקום לכול חפץ וחפץ שהיה נמצא בבית ובכול זאת רחבה גדולה מהבית הייתה פנויה ולא היה נירא שהיה צפוף למרות כמות המרובה של הרהיטים המיוחדים והחפצים המשונים. על הרצפה היה שטיח מעבודת יד המעוצבת על ידי אואה ועל הקירות היו להן צלחות שגם הן היו מעוצבות על ידי אואה. רוב הרהיטים בבית היו יפיפים במראה , הצבעים המיוחדים בהם היו חפצים כול כך פשוטים כמו מנורה או שידה היו מושכים ונעימים לעין. והחפצים האישיים של מקס שהיה אוהב לפזרם בכול הבית כאילו היו מן פסלים בלטו בעיקר, כול חפץ של מקס נצץ בצורה קסומה ויפה שהוסיפה אור לבית.
אואה נכנסה אל חדר השינה ונשכבה על המיתה הרכה תוך כדי שהיא משחררת אנחה גדולה .
"התגעגעתי אליך מיטה שלי" אמרה אואה מחבקת את הכרית חיבוק חזק.
"אואה תפסיקי להיות כזאת !אנחנו …" מקס התחיל לצרוח על אואה אבל הוא נקטע על ידי דפיקות דלת.
למקס יש מין הרגל מטופש שלא משנה מה קורה כשדופקים ע הדלת הוא חייב לפתוח.
"אואה הזמן אורחים ?" שאל בסקרנות , אואה הוציא את ראשה מהכרית, כולו היה מלא נוצות
"לא" היא ענתה מנערת את ראשה מסתכלת על הכרית שוקלת עם לדחוף את הפנים שלה לשם שוב
מקס יוצא בצעדים קטנים מחדר השינה אל עבר הדלת , אואה שהחליטה שהיא לא תוקעת את הראש בכרית החלה לעקוב אחריו כאילו הייתה סוכנת חשאית . מקס נגע בעדינות בידית הדלת שהייתה חלקלקה ופתח אותה לאט.
נשמע חריקה נוראית של דלת ולאט לאט מתגלה דמות קטנה שערה ארוך בלוי שחור, בגדיה בלויים ארוכים וקרועים , הפה שלה היה קטן ודק , ידיה נכנסו לתוך השרוולים שהגיעו לרצפה , אף קטן וחמוד , עניה היו גדולות ומלאות דמות , נוסף לכול היא הייתה בת אדם ! . היא הושיטה יש קדימה , הדמעות החלו ליפול אחת אחת לרצפה , היא הרימה את ראשה אל מקס ."אבא ! אמא ! מצאתי אתכם! " אמרה הילדה הקטנה מסתכלת על מקס ואואה מנגבת את הדמעות מעניה.
מקס ואואה הסתכלו מבוהלים על הילדה , הם בחנו אותה מקרוב ואחרי זה הביטו אחד בשני בבהלה גדולה אף יותר.
"ילדה אנחנו לא ההורים שלך … " אמר לה מקס מחמיץ פנים . הילדה הסתכלה עליו מחדשת את מלאי הדמעות בענייה
"אבל אבא !" אמרה הילדה מחזירה את ידה למטה מסתכלת על הרצפה מתכוננת ללכת בראש מורכן. לפני שהספיקה אואה נתנה סטירה חזקה למקס.
"סליחה חמודה לי ולאבא יש שיחה קטנה . לבנתיים , את יכולה להיכנס אני יביא לך חתיכת עוגת גבינה , את אוהבת עוגות גבינה ? " אמרה אואה מושיבה את הילדה הקטנה על הספה הגדולה בסלון
"מה זה עוגת גבינה ? " אמרה הילדה בסקרנות
"את לא יודעת מה זה עוגת גבינה ? זה כמו " חשבה לשנייה אואה ואז ענתה " זה כמו גן עדן חלבי שמתפוצץ לך בפה ! כול הטעמים והעקצוצים שמרגשים שנותנים ביס בעוגת גבינה כול התחושה הטובה שעוברת לך בראש שאת נוגסת בעוגת גבינה הכול יאמי יאמי יאמי !! " ענתה לה אואה במהירות , לא נירא כי הילדה כול כך הבינה אך לפני שהספיקה להגיב אואה הביאה לה פרוסת עוגת גבינה והניחה על השולחן. היא המשיכה " עכשיו אני הולכת לדבר עם אבא חמודה , בתאבון" אואה לקחה במהירות את היד של מקס וגררה אותו לצד בזמן שהוא מנסה להתנגד.
"אואה השתגעת ?!" אמר לה מקס לחוץ , הוא לא ממש רצה שילדה תיכנס לו לבית הוא אוהב להיות לבד וחשב כי עדיף להתאבד מאשר לחיות עם יצור קטן ומעצבן שנקרא ילד. "אואה היא בת אדם!" מצא מקס סיבה טובה לא להכניס אותה לבית.
"מקס למרות שהיא בת אדם לא נראה כאילו היא כמו אלה שרוצים להכחיד אותנו , תסתכל עליה" אומרת לו אואה , היא מושיטה את שני ידיה אל פניו של מקס וגוררת את פרצופו לזווית בה הוא יוכל לראות את הילדה "קטנה חמודה תמימה" אמרה אואה בזמן שהיא עושה פרצוף מתוק
מקס חשב לחמש שניות ואז הסכים "אבל רק לשבוע ! אם היא תיתן לי סיבה אחת להעיף אותה מפה בשבוע הזה היא עפה !" אמר מקס בזמן שהילדה רצה וקפצה על אואה
"צדקת ! עוגות גבינה הם בהמת דבר נהדר אמא " אמרה הילדה מעוד מקס לוקח אותה מאואה
"יש לך שם ?" שאל מקס
"כן" ענתה "קוראים לי מורלינור , זה השם שאמא ואבא נתנו לי" אמרה בחיוך .