פלאמים שונים- פרק 4

ליסיאנה התעוררה כשהקרניים הראשונות של הבוקר החלו לבצבץ בין העלים מעליה, צובעות את הקרקע בצבעים מקסימים של זהב וירוק. היא הורידה כמה עלים שנשרו על פניה במהלך הלילה, עדיין אפופת קורי שינה, ואז התרוממה לישיבה, נשענת על ידיה. העצים סביבה הרגישו לה כמו בית- מגוננים, מחזקים. רק מראה הגזעים הספיק כדי שהיא תרגיש ביטחון. הוכחה ניצחת- מבין כל הפלאמים, רק האלפים יכולים להרגיש כזה ביטחון בתוך יער לא מוכר. אם היא אי פעם תפגוש את אחד מאחיה, היא תגיד לו את זה… אם היא תפגוש אחד מהם. אחד הדברים שהיא ידעה מראש זה שהיא נפרדה מהבית העליז לתמיד.
עדיין מטושטשת משינה, ליסיאנה קפצה על רגליה, סידרה את בגדיה כדי שתיראה כמו נער, טשטשה את עקבותיה, ויצאה שוב לדרך לא נודעת.

הליכה ביער המוצל עוררה את רוחה, והיא לא יכלה שלא להתפעל מהיופי של היער. היא הסתובבה בחורשות ליד הגבעה הרבה פעמים בילדותה, אבל הן לא השתוו ליערות. היער היה מלא בחיים- ציפורי חול, חתולי בר, פיות יער, והיא יכלה אפילו להישבע שהיא ראתה קן של פניקסים על אחד העצים הגבוהים. היא הביטה בעיני הציפורים, ואלו השיבו לה מבט חכם, מבט שאף סוג אחר של ציפור חוץ מהפניקס לא תוכל לתת בה. היא קיוותה אבל שהיא לא תראה אף דרקון- הדרקונים של הגבעה היו מזיקים איומים.
קול צעדיה החרישיים התמזגו היטב עם רשרוש העלים, פכפוך המים מדי פעם כשעברה ליד נחל וקולות החיים ביער, וכל אלו ביחד יצרו הרמוניה מושלמת שרק הטבע יוכל לייצר. מדי פעם אפשר היה לשמוע יונק זה או אחר רץ על קרקע היער, להוט בחיפושו אחר אגוזים או גרגירים, או משק כנפיים של ציפורים.
למרות שהיא קיוותה שקולות היער יסוו את צעדיה, היא לא יכלה שלא להעיף מבטים אחורה כל כמה דקות. אזהרתו של הסוחר האנושי מיום אתמול עוד הדהדה בראשה, והיא העדיפה שלא לדמיין מה יקרה אם חבורת בני אנוש תתקוף אותה לאור היום. היא תהיה חסרת אונים.
צ'וינק. היא הרימה את ידה אל עורפה- משהו פגע בה שם, כנראה בלוט. "שדון? איפה אתה! הראה את עצמך!" היא קראה אל העצים סביבה. מי אם לא שדונים יכולים לזרוק עליה בלוטים כאן, באמצע היער?
היא שמעה צחקוקים מימינה, אבל אף אחד לא נראה. "נו, באמת. שדונים." היא רטנה, ואז הרימה את המטה הווילפי שלה, סימנה עיגול באוויר, ושלושה שדונים אחוזים בקרסוליהם מענפי העצים הופיעו לידה, בהבעות שהעידו כי הם עוד לא החליטו אם לצחוק או לצווח. לבסוף הם החליטו לעשות גם את זה וגם את זה. "מה אתם רוצים ממני?" שאלה ליסיאנה, מעט חסרת סבלנות. שדונים יכולים להיות נודניקים אמיתיים, והיא למדה זאת על בשרה.
"שום דבר! רק לשחק!" צייץ שדון אחד, בעוד שהשניים האחרים מוחאים כפיים, עיניהם הגדולות נוצצות, והם צווחים "לשחק! לשחק!" הבעת הרוגז הקלה שעלתה על פניה של ליסיאנה התחלפה בצחוק. אחד מאחיה אצל הנימדים היה שדון- הוא היה אחד מידידיה הטובים. "טוב, לכו לכם לשחק במקום אחר. אתם לא רוצים להפריע לווילפית במסע." היא אמרה להם, ורק כשהם התרחקו, מקפצים וצווחים בגיל "לשחק!", היא הרשתה לעצמה לצחקק. הם היו מטרד, זה נכון, אבל ליסיאנה אהבה שדונים.
כמובן, לא עבר זמן רב עד שהיא הרגישה עוד בלוט ניתז מעורפה. היא הסתובבה, עטתה על פניה את ההבעה הכי רצחנית שהצליחה, והביטה בשדון שעמד מאחוריה, מבט תמים ניבט מעיניו הגדולות, ובידיו ערימת בלוטים. היא זיהתה את השדון שתפסה קודם לכן. "לשחק" הוא אמר, ונעץ בה מבט מקסים, כמו שרק שדונים יודעים לעשות. או לפחות שדוני יער. אחיה היה נועץ מבטים רצחניים, כמוה.
ליסיאנה נאנחה. היא רכנה, הרימה בלוט, וזרקה אותו על ציצית השיער החומה שעל ראשו של השדון, וזה בתורו צווח בשמחה, והחל להפגיז אותה בבלוטים. "רג-לא-זה… זה לא מה שניסיתי לעשות!" היא קראה, מנסה להתכופף כדי לחמוק ממטר הבלוטים. אחד הבלוטים נקלע לפיה במיומנות מפתיעה. היא ירקה אותו. "נו באמת." היא אמרה, אספה חופן בלוטים, ושילחה אותם לעופף בעקבות השדון, שהחל לקפץ, בעוד היא ממשיכה לדרכה. השדון רץ בעקבותיה צוחק, כשחבורת בלוטים מעופפים נוגחים בו שוב ושוב בעוד הוא מנסה לתפסם.

זה נמשך כך קילומטר- השדון המשיך לרוץ בעקבות ליסיאנה ולחמוק מלהקת הבלוטים שבעקבותיו, וליסיאנה המשיכה לתפעל את הבלוטים לרדוף אחר השדון, מקווה שאולי הם יגרמו לו לברוח הרחק ממנה. אבל נראה כי היא מצאה חן בעיניו, כי לא נראה שהוא תיכנן לעזוב אותה. "אז אני מבינה שאתה ממשיך יחד איתי." אמרה ליסיאנה. "כן. ממשיך ליסיאנה." הנהן השדון בהסכמה, וביצע ניתור מעורר התפעלות מעל בלוט שטס תחתיו. ליסיאנה הופתעה- מהיכן הוא יודע את שמה? לקח לה זמן להיזכר כי שדונים הם חכמים יותר ממה שהם רוצים שיחשבו- הם ידעו דברים- אפשר לקרוא לזה ראיית הנסתר.
"טוב… אני מניחה שאתה יכול לבוא איתי. אבל אני לא בטוחה שזה יהיה כל כך קל…" בעוד השדון מקפץ באושר (ובורח מהבלוטים) החלה ליסיאנה לחשוב מה יקרה אם הוא יבוא איתה אל מעגל הפלאמים. היא לא ידעה אם יש ארמון לפלאם השדונים, אבל היא ידעה שאם כן, יש סיכוי לא רע שיהיה עליה להיפרד מעל בן לוויתה החדש. רק לבני כלאיים מותר לטייל בין ארמונות הפלאמים, או לרמי דרג או אנשים שהניטרליות שלהם הוכחה. ולפי צורת אוזניו של השדון הזה, הוא היה שדון בכל רמ"ח איבריו.
"מה השם שלך?" שאלה אותו ליסיאנה. הוא פסק לרגע ממשחקיו, והביט בה. "וואמפי. שם וואמפי." אמר השדון.
"וואמפי. בוא כבר, וואמפי. אני רוצה לעבור עוד כמה קילומטרים לפני החשכה." אמרה ליסיאנה. היא השלימה עם העובדה שהשדון הצטרף למסעה והמשיכה ללכת. וואמפי רץ בעקבותיה. "למה לפני חשיכה? חשיכה טוב לליסיאנה." הוא אמר, עוטה הבעה מחוכמת, ותפס בידו סוף-סוף את אחד הבלוטים שעוד עופפו סביב ראשו. ליסאנה נעצרה, הסתובבה, ותקעה מבט בוואמפי. "מאיפה אתה יודע את זה?" היא שאלה, המומה. היא ידעה ששדונים יכולים לראות את הנסתר, כמובן, אבל היא לא חשבה שיכולת זו מגיעה לרמות אלה. היא הייתה בטוחה שהדבר החשוב ביותר שוואמפי יצליח לגלות זה השם שלה.
"אני יודע. יודע מה שרוצה." הוא אמר, וזרק עליה את הבלוט שתפס. היא הסתובבה חזרה והמשיכה ללכת, יותר מודאגת מאשר כועסת. אם השדון יפלוט דברים שיסבכו אותה בצרות… היא העיפה מבט לעברו. הוא איבד עניין בבלוטים, והחל לשחק עם ענפים שמצא על אם הדרך. היא הניחה לבלוטים לצנוח על הרצפה.

כשהגיע הערב היא החליטה לעצור. וואמפי, שהלך אחריה מבלי להסתכל, התנגש בה בחוזקה ושניהם נפלו ארצה. ליסיאנה הזעיפה פנים, אבל כשוואמפי החל לצחוק היא לא יכלה שלא להצטרף אליו. "עוצרים ללילה." היא אמרה, ווהתיישבה על הקרקע ליד עץ שנפל. היא תוכל לישון לידו ולהשתמש בו כמסתור בלילה. וואמפי, הנהן, והחל לקפוץ כדי לנסות להגיע לשיח מטפס שנתלה הרחק מהישג ידו. ליסיאנה גרמה לו לצמוח כמעט עד שהגיע לידו של השדון, והוא תפס אותו.
היא הזיזה ערימת עלים שתשמש לה כמצע, הסירה מראשה את הקסדה ונשכבה על העלים. כל מה שהיא ראתה מעליה היה עלים, גג עשוי צומח.
לצידה היא שמעה את וואמפי חופר לו מחילה קטנה ללילה, ומתכרבל בתוכה. לא לקח זמן רב עד שהיא נרדמה, ושקעה לשינה נטולת חלומות.