פרישה- פרק שמיני

המבט בעיניים שלו, מרתיח אותי. לא רק שהוא אומר לי שהוא אחי, הוא גם מחייך אחרי זה? קשה לי להישאר רגועה עכשיו, אחרי מה שהוא אמר לי. פרץ רגשות פתאומי גואה בתוכי ואני מנסה להתאפק מלהטיח בו את כל הכעס הבלבול והרגשות האחרים שיש בי עכשיו, אבל אני לא מצליחה, גם לא עוזר להצמיד את הידיים לצידי גופי כדי להסתיר את הרעד. כלום לא עוזר.
"אתה באמת אח שלי?" אני שואלת אותו ובעיני מבט רושף.
"כן," הוא עונה בשלווה כזאת שהכעס בתוכי מתגבר יותר מכפי שאני יכולה לשאת.
"אם אתה באמת אח שלי, תעשה בשבילי כל דבר?" אני שואלת, מנסה לשמור על איפוק.
"כמעט כל דבר, אני חושב." הוא שולח בי מבט חשדני.
"מה אתה לא תהייה מוכן לעשות למעני?" אני מרגישה את עורי מתחמם מרוב כעס.
"אני צריך לחשוב עוד על הדבר הזה." קולו נעשה פחות שליו.
"אז אם אתה עוד לא יודע מה הדבר, אני יכולה לבקש ממך משהו." קולי נוטף ארס.
"אה… אני חושב שכן," הוא מגמגם, ובצדק.
הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו ולמען האמת, גם אני לא. "תהרוג אותי." אני מבקשת זאת בכזו רצינות ורוגע מזויף שהבעת פניו מתחלפת בין תדהמה לפליאה ובלבול לפחד ואז שוב, ארבעת ההבעות מתחלפות על פניו ללא הפסקה ומבטו לא מפסיק להתרוצץ ברחבי החדר כי הוא לא רוצה להביט בעיני.
אני מוציאה את הסכין שלקחתי קודם לכן מהשד במהלך הקרב ומושיטה לו אותה. "מ… מה?" הוא מגמגם, "את באמת רוצה שאני אעשה את זה?" שואל, מצליח להשתלט על קולו השבור.
לא לתגובה כזאת ציפיתי, ציפיתי למבט רצחני בעיניו ואלפי נימוקים על למה הוא לא מוכן לעשות את זה, לא לשאלה הכל כך הגיונית הזאת. "כן," אני עונה לו בשלווה, "אני באמת רוצה."
הוא לוקח את הסכין מידי ובתנועה אחת, מהירה וללא שמץ של היסוס, מכניס אותה לחזי לפני שיתחרט, בדיוק במקום בו הלב שלי נמצא. אני קורסת על רצפת החדר ועל פני חיוך קטן. "תודה," אני לוחשת, בטיפת הכוח האחרונה שנותרה בי.
הוא מביט בי במבט שבור, כולו מלא חרטה על מה שעשה לפני רגע, אני רק ממשיכה לחייך בידיעה שלא אצטרך עוד לסבול את כובד כוחותיי. "אני מצטער. שרה," הוא אומר בקול רועד ויוצא מהחדר, משאיר אותי לבדי עם חיוך על פניי, למות בשמחה ובידיעה שאני רציתי את זה והבאתי את זה על עצמי.
אחרי כמה רגעים העולם משחיר, גואל אותי ומביא אותי למקום אחר.
טוב יותר.
אני כבר לא בעולם הזה.
אני כבר לא חיה יותר.