פרפרים- פרק 1

אני מהלכת בשדה, השמיים אפורים. גופות תלויות על העצים, מחייכות אליי. נחלות הדם זורמים משני צדדי, מובילים אותי אל הסוף. ואני כשוטה, צועדת לשם. ידי אינן שלי, רגליי חורקות, במחסור שמן מובהק. אני בובת מריונטה עשויה חרסינה. חרסינה סדוקה.
אני מגיעה אל קרחת יער, מזרקה ניצבת מולי, בדיוק באמצע. מסביב, העצים משתרעים לגובה, מקיפים את המזרקה בעיגול מושלם. שיער כחלחל מבצבץ ממי המזרקה. ככל שאני מתקרבת אליה אני מרגישה יותר ויותר את הריח המתכתי האופף את המקום. אני מושיטה את ידי, ומשכשכת אותה במי המזרקה האדומים.
ראשה יוצא מן המזרקה, פניה מרוחות בדם. "את יודעת, זה הדם שלי." היא אומרת, וממשיכה במשחקיה התינוקיים. היא משפריצה דם לכל עבר, וקופצת בתוכו. שמלתי הלבנה, שעטופה בתחרה תכולה מתכסה דם. עכשיו גם נמרח על פניי.
"אפשר גם?" אני שואלת, משתוקקת להתמרח בדם. בדם טרי, צבעו ארגמן מנצנץ. המקום שטוף שמש חמימה.
"לא," היא עונה. "אבל את יכולה לעשות מזרקה משלך." פתאום צומחת מזרקה יבשה מן האדמה הלחה, העצים נתלשים מן האדמה ונופלים על עצים אחרים בקרבתם. "אה, וקחי." קולה מצלצל. היא זורקת סכין לעברי, הוא מחליק מבין ידי ושורט את רגלי. רגלי התפוררה לאבק, גוררת איתה גם את שאר גופי.
לא הרגשתי כלום. שום כאב. שום כלום. כאילו הייתי מתה כל הזמן הזה, ועכשיו רק התפוגגתי מהעולם בלי שום סיבה מוצדקת.
בום! כאב פילח את ראשי. נדפקתי בקיר המערה, שוב. פקחתי את עיניי, קול טפטופים נשמע. מים. קפצתי על רגליי ורצתי לכיוון קול הטפטוף החלש. רחשים הדהדו בחלל המערה הסגלגלה. פתאום משהו שמנוני תפס את רגלי, וכך גם את ידיי ורגלי השנייה. נפלתי על האדמה, מכאיבה עוד יותר לעצמי. האדמה פערה בי חתכים חדשים, ופתחה את הישנים שעוד לא הגלידו.
~~~~
הוא הסתובב במנהרות כבר כמה ימים שלמים. בטנו קרקרה. מה לעשות שכניסות למנהרות כן גדלות מן בקעים באדמה אבל מסעדות אוכל מהיר לא?
הפנס שבידו החל להבהב ובסופו של אותו סיבוב שהלך באופן חוזר ונשנה, הוא נכבה. החשיכה עטפה אותו, כשמיכה ביום גשום. הוא מישש את קירות המנהרה הכחולה, מנסה לגשש אחרי דלת יציאה מכאן. גם אלה לא גדלות מן האדמה.
רעש של בום חזק ניפץ את הדממה. שאלות החלו צצות בראשו, כאילו לא שאל שאלות מעולם. הוא רץ לכיוון הרעש, כתפיו פוגעות כמה פעמים בקירות הקשים. מים התחילו להיספג בנעליי הספורט הירוקות שלו. קול קלוש של טיפות נופלות, שמתנפצות על האדמה חדר אל אוזניו.
״מים!״ לחש לעצמו בהתרגשות, והגביר את מהירות ריצתו. כך גם כמות הפגיעות בסלעים ובקירות התגברה, אך לא היה לו אכפת. כבר יום וחצי שטיפת מים אינה קיימת בפיו. הוא יבש, כמדבר. הוא יכל למצוא במוחו רעיון לאיזו מכונה, בשניות ספורות. אך הוא נשבע להם, ועכשיו כבר לא מורשה לעסוק במקצוע זה. כלומר, לבנות את המצאותיו המשוגעות. אולי הם לא יוכלו למצוא אותי כאן?, חשב. הייתי בכל קצוות תבל, ועדיין איתרו אותי. הם בכל מקום. בכל פינה, בכל נקיק. מאחורי כל קיר, בכל בניין, בכל כיתה. אפילו בכל אוטובוס. צרחה דקה שנישאה באוויר קטעה את מחשבותיו. נערה שכבה על הרצפה, מקופלת ככדור. שיער שחור קצר, עיניים בצבע סגול עמוק שעטופות בריסים ארוכים, מסקרה שחורה משוכה עליהם. צלקת גדולה מכסה בפס עבה את לחייה הימינית. היא לבשה חולצת טריקו שחורה, ומכנסיי גינס שחורים עם שפריצים של צבע פה ושם. פירסינג בצבץ מתוך שפתיה הוורדרדות, כך גם באוזנה השמאלית. פוני ארוך וישר היה דבוק למצחה, בגלל שכבת הזיעה העבה שהתאספה עליה.
~~~~~~
״לך מכאן!״ צרחתי על משהו. עיניי לא קלטו כלום. רק חושך מכאיב. ״עזוב אותי!״ זרועותיו השמנוניות החליקו מרגליי וידיי. עיניו זרחו בירוק. ״אתה…רואה אותי?״ קולי רועד.
״מה? חשוך כאן, איך אראה?" אמר, בטוח בעצמו.
״אז מה הקטע של העיניים, והזרועות האלה?״ קולי המשיך לרעוד.
״אלו המצאותיי,״ אמר. ״המצאותיי המאושרות…״ הוסיף בלחישה מהדהדת.
״אה, ומה אתה עושה כאן?״ המשכתי.
״מה את עושה כאן?״ חזר על שאלתי. קפצתי על רגליי. ״כלום,״ אמרתי, מחשבותיי מרוחקות. מה אני באמת עושה כאן?
״אז, מה יקרה עכשיו?״ שאלתי, חסרת כל רעיונות. חסרת השראה מזורגגת.
״את זה כבר השאירי לי,״ ציין בקלילות ופנה לדרכו.
״לאן אתה הולך?״ צעקתי לכיוונו, אך הוא כבר נעלם בין המעברים.
~~~~~
אחרי כמה דקות של השתהות משעממת, קמתי והתחלתי ללכת לכיוונו. כאן, היהלומים הירוקים שכיסו את קירות המערה האירו אותה באור ירקרק, צבעם של עלים באביב. ״הינה את,״ פנה אליי. עיניים כחולות- אפרפרות נגלו, ואיתן שיער בלונדיני פרוע. פניו היו בעלי תווים מודגשים וחזקים, חוץ ממראהו המאיים, עורו היה גם לבן כסיד. זה לא עזר במיוחד.
״קחי.״ אמר וזרק אליי כוס ירוקה, וקשה במיוחד. ״אתה הכנת אותה?״ שאלתי, מופתעת.
איך היה יכול להכין כוס מיהלומים?
״אה, כן.״ נשם בכבדות את המילים. ״אנחנו מתקרבים לאזור הטפטופים, תהי מוכנה…״ התחיל להגיד, ונקטע באמצע, מובך.
״אמבר, קוראים לי אמבר.״ ציינתי.
באותו הרגע, הסתובב ואמר: ״לי קוראים נייט.״ והושיט את ידו, בניסיון ללחוץ את ידי, בצורה מאולצת. הוא לא נראה לי כמו אחר שחברים רבים יש לו, או כזה שיוצא מהבית בכלל.
״אה, לא זה בסדר…״ התחלתי להגיד, באותו רגע דעתי התחלפה ולחצתי את ידו. הוא לא נראה לי מסוכן. לא מסוכן כמוהם. הוא נחמד, יחסית אליהם. אבל גם הם נראו נחמדים בהתחלה לא? מחשבותיי הכבידו על גופי אז קטעתי אותן. 'הכל בסדר,' הרגעתי את עצמי. אף אחד לא ימצא אותך כאן; אמרתי פעם אחרונה והתחלתי לרוץ אחרי נייט. זיהיתי את נעליו הירוקות כמה מטרים לפניי.