פרק רביעי-בעיות בכל מיני צורות

גופי קפא והרגשתי את ליבי פועם במהירות ובקולניות. אני בטוחה שלא רק אני מרגישה כך. אני חייבת לשנות את האוירה אחרת לא נירדם ככה.
"אני יודעת מי זה" אמרתי והוספתי את החיוך הכי אמין שהצלחתי לגייס, קולי יצא יציב ומוניק ניסתה להבין מי, "מי?" שאלה חסרת סבלנות לאחר כמה שניות שקטות.

"המסכה" קפצתי עליה תוך כדי והתחלנו לצחוק, הצחוק הפיג את הפחד. לבסוף נכנסנו לתוך המיטה, שכובות בכפיות. מוניק עטפה את ידיה סביבי חזק ולחשה מילמול קטן,  הינהנתי ועיני הרגישו כבדות יותר ויותר בכל רגע.

נקודת מבטו של רון:
עד לפני שלושה ימים הייתי אדם רגיל, טוב לא ממש רגיל. אני מה שבני האדם מכנים, על טבעי- אני איש זאב. הסיפור הוא די מצחיק אם חושבים על זה.

יצאתי להסתובב באמצע הלילה אחר איש זאב באמצע ליל ירח מלא, ולמה? כי היו שמועות על זאבים ואנשים נעלמים.. את החדשות של השדרנית המתחילה שאותה הכרתי בישרה על החדשות האלה. אני זוכר את זה כשעוד הייתי נער צעיר והייתי פזיז.

רציתי לחקור, רציתי לדעת עוד דברים, רציתי להיות זה שימצא הוכחה על קיומם של העל טבעי, האירוניה היא שאני בעצמי אחד כזה עכשיו. ומי כבר יכול להיות השולט שלי אתם בטח תוהים.

אז זה לא שולט אלא שולטת, אני מדבר על האלפה הבחירה ביותר של ארגון העל טבעי. פגישתינו הראשונה הייתה גם היום בו נהפכתי למה שאני היום. היא ארגנה פגישה של מטה אנשי הזאב הכלל עולמיים ואיתה היא הביאה בטא צעיר, בהיותי עומד שם, לקחתי איתי גם פיתיון בשר, לא מחשבה כל כך חכמה כי בסופו של דבר נהפכתי לפיתיון אנושי.

בסוף הערב מצאתי את עצמי בורח מהם מאשר מחפש אותם, ואז. אז ראיתי אותה, עם הפרווה האפורה והאור של הירח עליה גרמו לה להראות צעירה יותר מאשר הגיל האמיתי שלה, נקסמתי מהיופי שלה ועיניה הגדולות הביטו בי, לא במבט של רעב למרות שיניה שהופיעו ואיימו, אלא במחילה.

מאז אותו ערב, אני שומר עליה כמו על החיים שלי, כי היא הצילה אותי משאר הזאבים והיא דאגה לי כמו לבנה. דבר אחד שבאמת היה נראה בה מוזר הוא שלא היו לה ילדים, או לפחות כאלה שלא ידעתי שהם קיימים, עד לרגע זה.

הגעתי למאורה שהתרגלתי לקרוא למקום הזה בית וישר נתפסו בעיני מבטים מפוחדים מצד החברים שלי. סרקתי את כל המתחם והגעתי למסקנה אחת.  רק הבטאות נמצאים פה, לעומת זאת האלפות שמעלינו נמצאים במקום שלא ידוע.

"מה קורה פה? איפה הממונים?" שאלתי בסקרנות ומייקל הביט בי במבט מפוחד, הוא לקח אותי הרחק משאר הילדים והנערים המפוחדים, נראה שמשפחות שלמות שנמצאות כאן מרגישים פחד סורר באויר.

"הממונים נמצאים בישיבה, הערפדים פלשו לטריטוריה והם מאיימים בהתקפות" הוא אמר והבטתי בו כלא מבין.

"איזה סוג של איומים?" שאלתי אותו והוא הרים את כתיפיו כלא יודע "רק היא יודעת ועד שהיא לא תצא, לא נדע דבר".

ההמתנה לסוף הפגישה הוציאה אותי מדעתי, ישבתי מול דלת חדר הישיבות ורגלי רקעה בעצבים. מייקל הביט בי מודאג וניסה לנחם אותי שעוד מספר רגעים הם יסיימו אך מילה אחת מנחמת לא נכנסה למוחי, לבסוף הוא נאנח והלך.

לבסוף שכל האלפות יצאו מהחדר, ויש לציין מאוד מודאגים וחלק מבולבלים, ישר נכנסתי.
היא הביטה על נקודה אקראית כאילו חושבת על צעדיה, ניסיתי לפצות את פי ולתת לעצבים שלי להשתחרר אך ללא הצלחה.

"עד כמה אתה טוב בלשמור על אנשים?" היא שאלה ולא הזיזה את ראשה "מה הכוונה?" שאלתי מבולבל.

"אני צריכה שתשמור לי על בת אדם מסויימת מפני הערפדים" היא אמרה בקול ממוחשב "היא המטרה שלהם?" שאלתי בצורה ישירה, אדישה והיא הינהנה מביטה בי.
"אני צריכה שתשמור על ביתי" היא אמרה וקפאתי במקום, יש לה בת?

"ממתי יש לך בת?" שאלתי מופתע והיא גיחכה "מהיום שבו הבאתי אותה לעולם" אמרה כמובן מאליו.
"למה עד עכשיו לא הכרתי בה?" הוספתי והתחלתי בחקירה, היא הבינה מהר מאוד לאן אני חותר והיא ישר קטעה אותי.

"תשמור לי על מאיה שלי"

מאז אני מחוייב לכל פקודה שיש ממנה וכך אני עושה,חוקר על כל מקרה רצח שאולי קשור לערפדים ואפילו עוקב לכל מקום אליו היא הולכת בשעות הערב. היום כמעט חשפתי את זהותי משום שהייתי פזיז.

אני חייב לחזור חזרה הביתה ולדווח על כל מקרה שהיה לי היום.