פרק 1 – חרבה של אוזיריס

שלום, אני הולכת לספר לכם את הסיפור, וקודם כל – אחזור שוב על ההזהרה שלי – במקרה ואתם מרגישים כאילו משהו נוזל לכם על הגב – אסור לכם להמשיך לקרוא. פשוט אסור לכם. תלכו הרחק מפה, הכי רחוק שאתם יכולים. אתם תגיעו בסופו של דבר למיכאל, ותזכרו, אסור לכם התאייש, מוות ביסורים מגיע אחרי דברים כאלו, כמו שקרה ל-. טוב, אני לא בנושא. תלכו כמה שיותר רחוק מהבית שלכם ותגיעו למיכאל. הוא יתן לכם קופסא ועשר לדקות לפתוח אותה, תראו מה יש עליכם, תחשבו קצת ותנסו.
אה,ולפני זה, תגידו לו ששדואוז שלחה אותכם, ותגידו לו בלחש את המספר , 22-8-1.
* * * * * * * *
היי, שמי אופליה אוטרין, הייתי ילדה בריטית תיפוסית מאוד, מאוד מאוד, דיי מקובלת, אוהבת שחקנים מפורסמים ולקרוא, דבר שבטח מרתיע אותכם, אבל אני חייתי בפנימיה ספרותית, שאותה בעבר הרחוק תיאר אחד מהסופרים הבריטים שלנו. אז הייתי בת 11 כשהכול התחיל. יצאתי לחופשת הקיץ שלי, אחרי שנה שלמה ומיגעת בסופה. יצאתי מהפנימיה כאשר אבי, אריון, התקשר לטלפון הנייד הפשוט שלי.
"אבא, קרה משהו?" שאלתי אותו בקול רגיל, בטון הרגיל שלי.
לא נשמעה תשובה מאבי, שבדרך כלל דיבר בלי סוף. "אבא?" שאלתי שנית, מגבירה מעט את קולי. עדיין לא הייתה תשובה מכיוון אבי. "אבא! הלואו!" קראתי וב לשפורפרת, שמתי לב שחברותי הטובות – קימי, ששמה האמיתי הוא קים, ואחותה התאומה- קלייר. "אופי, קרא משהו?" שאלתי אותי קלייר, בקול רגוע ככול האפשר ותלשה את הדיבורית מהאוזן שלי. הבטתי בה במבט עוין. "אבא שלי לא עונה לי לטלפון, והוא עוד התקשר!" אמרתי בקול רועד. קים התקרבה וחיבקה אותי, מנסה לנחם אותי. "תנסי להתקשר עליו שוב.." הציעה קלייר, בקול האמיץ שלה. "בטח קלייר…" מלמלתי. "בטח הוא התקשר בטעות ולא שם לב, אז הוא לא ענה לי.." אמרתי, בחיוך קטן. חייגתי את המספר של אבא שלי במהירות, בצורה אוטמאטית. "היי אבא?" שאלתי כאשר נשמע הצליל שמבשר הרימו את הטלפון. "אופליה, אני צריך שתלכי לטרפלגר סקוואר כמה שיותר מהר!" אמר לי אבי וניתק. הבטתי בקים ובקלייר, שהתלחששו על הגדר. "הכול בסדר, אופי?" שאלה אותי קים. "אני חייבת לרוץ לטרפלגר!" אמרתי לה בקול רועד וצרוד. כמעט בכיתי, בלי להבין למה, כאילו ידעתי שמשהו רע קרה. התחלתי לרוץ, רואה באגביות את קים וקלייר מאחורי. "אתן הולכות איתי, קי?" שאלתי את שתיהן בו זמנית. "מה נראלך, אופי?" שאלה אותי קים בקול. "טוב, אז תראו, אני לא רוצה שתהרגו את עצמכן, זה עוד 10 דקות ריצה עד לטרפלגר" אמרתי להן. הן המשיכו לרוץ, בלי להגיב לדבריי. "קים! קלייר!" קראתי בקול.
הגענו לטרפלגר, בלי לדבר כמעט אחרי זה. "פעם הבאה, שלא תרצו אחריי!" אמרתי להן, מתנשפת. ראיתי את הסיטרואן שלי אבא שלי ליד הכיכר, בקצה השני, והתחלתי לרוץ לכיוונה. הוא נפנף לי בידו ופתח את הדלת, מעיץ בי להכנס.
"אבא! מה קרה?" שאלתי אותו בקול רועד. "אופליה, אמא שלך… מגי… היא… היא… היא נפצעהף והיא תמות… הסיכוי שזה יקרה אחרי… חמישה ימים מהיום הוא אפסי." היא התחיל לבכות, לא מתייחס לדודתי, הנהגת. "קחי אותנו לאמא!" אמרתי בשקט, בעוד קים וקלייר מתגנבות למתכונית.