ציידי הטרור-פרק1

הפעם האחרונה שבה בראד חזה במפלצת בפעולה התרחשה לפני חמש שנים, כשהיה בן שלוש-עשרה. טרול נחמד החליט לאכול את המשפחה שלו לארוחת ערב ולהסתלק, שבועיים לפני ההודעה המרגשת של מסדר הציידים,
"אנחנו זקוקים לך."
זו הייתה קרן האור של בראד בכל התקופה החשוכה.
אך היא נעלמה כשמפלצת אמיתית הופיעה לפתע בעיר והחלה לתקוף.
הוא שנא יצורי קסם שדוחפים את אפם לכל מקום אפשרי, ללא הם הוא היה חוגג עכשיו חג מולד רגוע ושליו, נטול דאגות.
בראד הפסיק לחלום, חושיו נדרכו.
הוא הביט הישר אל תוך עיניו של היצור- בראד לא זיהה אותו, הוא הכיר לא מעט מפלצות מעייונים מועטים בספרי ספריית המסדר שעסקו אך ורק בנושאים הללו.
כנפיו השחורות של היצור החלו לנוע, רגליו התנתקו מהאדמה.
"לא אתה, לא!" רטן בראד. הוא השליף את אחד הפגיונות שלו בתנועה חדה כמו סכין והיצור צווח, בראד הצליח.
"מה אתה עושה?!" צעק מישהו מאחוריו. בראד ידע שאין לבני האנוש כל אפשרות לראות את הגבורה שהפגין למול היצור הנורא, הצעקה הפתיעה אותו.
הוא הסתובב לעבר מקור הצעקה. זו הייתה נערה, היא נראתה כבת תשע-עשרה בערך.
היה לה שיער בלונדיני קצר בתספורת גזוזה ולא אחידה, עיניים בהירות ועמוקות שהביטו במפלץ השוכב מת על שפת המדרכה ונמלאו דמעות. היא לבשה מעיל בדוגמת הסוואה ומכנסי ג'ינס מקומטים.
"הצלתי אותך, אם לא הבנת." אמר בראד, הוא שיער שהנערה היא אחת מציידות המסדר, אבל היא לא הייתה חביבה כמו רובן.
"הצלת אותי? אתה רצחת מלאך!" התנשאה מעליו, "היית צריך לפנות את המקום-לי."
"לך?! את לא יכולה פשוט להתפרץ הנה ול…" כלי מסוים הוצמד לצווארו של בראד עוד לפני שהספיק לחשוב, הוא שיער שזו היא חרב מכיוון שעיניו הצליחו להתמקד אך ורק בידה של הנערה האוחזת בקת, הוא נאלץ לפזול כדי להתרכז בחוד החרב הדקה והמסנוורת שלה, בראד לא הצליח לנחש מאיזה חומר היא עשויה, אבל הוא עוד יגלה.
"אתה רצחת מלאך!" רטנה.
בראד השפיל את מבטו אל הגוף חסר התנועה ששכב על המדרכה, הוא ממש לא הזכיר לבראד אחד כזה.
הייתה לו רעמת שיער שחורה וארוכה, מלאה עלים יבשים, הוא לבש סחבה מטונפת בבוץ שלא תאמה את מבנה גופו הדקיק, כנפיים שחורות עשויות נוצות צמחו ממותניו, גדולות ומשונות למדי.
"אני לא חושב שהוא היה מלאך…" בראד נשך את שפתיו.
"הוא היה יכול להפוך לאחד כזה בזכותי! הכול באשמתך!" היא הרפתה מאחיזתה בקת החרב.
בראד ניצל את ההזדמנות ונטל את הפגיון השני שלו מחגורתו, הוא הצליף בקשת לכיוון חרב הנערה והיא התעופפה הצידה בקול קרקוש.
"מה אתה-?" הנערה בעטה בבראד עוד לפני שהספיק להגיב והוא השתטח על הקרקע.
"נלה האריסט." הציגה את עצמה, היא תמכה בבראד ואיפשרה לו לקום.
"בראד ג'ונסון, אני לא רגיל לבנות שמפילות אותי על הישבן." אמר.
"ואני לא רגילה לבנים שמתערבים בכל דבר, אה, האמת שכן." גיחכה.
בראד חייך חיוך קלוש. "את ציידת מהמסדר?"
"לא-פרשתי ממנו לפני שנים." נלה ליטפה את שיערו המדובלל של המלאך, לפחות על פי טענתה, "הקמתי את חבורת הציידות."
"הציידות? את חלק מארגון?" שאל בראד.
"לא בדיוק, זה יותר…מחנה נדודים, אני ועוד כמה בנות נודדות מדי פעם וצדות מפלצות, או מזריקות למלאכים מכושפים תרופות נגד, מכשפים…" נאנחה נלה.
בראד הבין שחייה לא פחות קלים מאלו שלו.
"ואיפה חונות ה'ציידות' עכשיו?" שאל בראד.
"לא רחוק מכאן, באתר מחנאות נטוש, אם תרצה אתה יכול לבקר," חייכה נלה.
"אני נודד בעצמי כרגע ואם תוכלי לארח אותי…" נלה קטעה את מחשבותיו, היא הושיטה לו פתק מקומט ששלפה מכיסה.
"רחוב ווסטון42?!" בראד עיקם את אפו, אך נלה נעלמה כלא הייתה, מותירה מאחוריה את הפתק.

בראד לא היה מתנגד לבית שכזה, בהתחשב בעובדה שהבית שלו בחמש השנים האחרונות היה הרחוב.
אתר המחנאות של הציידות היה מקום עמוס אוהלי ברזנט חדישים ושפע צידניות מזון ושתיה, ציוד הישרדות, מחצלות ושפע דשא רך.
"נלה?" החוויר בראד. הוא צעד אל תוך שטח המחנה, נערות מסוקרנות נעצו בו מבטים.
נלה ישבה למול גחלים לוהטים, הם בערו, להבה קטנה ריקדה לה בתוך ים הגחלים.
היא הסתובבה לעבר בראד, אף סימן קלוש לחיוך לא נמתח על שפתיה.
"היי." אמרה ביובש.