ציידת

פרולוג :
סרן לופרוט עבר בין שורות החיילים, מביט בכל אחד ורושם בפנקסו בעט נובע.
"מה שמך?" שאל את החיילת, שנראתה כבת 14. שיערה של החיילת היה בוהק למדי בין שורות החיילים, שיער ארוך, אשר נח פזור על גבה, מגיע עד לסופו. הבוהק הסגול – ורוד של שיערה היה שונה מכל שיער שראה הסרן בחייו.
"אה?" אמרה החיילת, ששקעה בשיעמום עמוק, שנדד לשינה בעמידה כאשר חיכתה ללופרוט. "שמי אלנר" אמרה בקול רועד החיילת.
"אלנר מה?" שאל סרן לופרוט, בקול כועס למדי. הוא הביט בחיילת במבט רועם, מדוע עוד חיילת באה לבחינות לקרבות? הוא הבהיר שהוא אינו רוצה חבורת בנות בקרב. הן רגישות ולא יודעות פשוט מה לעשות.
"אלנר מוראסי מולפארט" אמרה החיילת, רועדת כאשר משב רוח עבר. היא הביטה במפקד, שעיניו נפערו במהירות, לא מאמין לדבר הנורא שנגלה לפניו.
"את הבת של ראש מפקדת האלפים הדרומיים? את הבת של טוראי מוראסי מולפארט?" הוא שאל, מביט בפניה של החיילת, אשר חיוך דק הופיע על פניה.
"כמובן, סרן קריסאן לופרוט, אתה מכיר עוד מישהו ממשפחת מוראסי מולפארט שאינו בצבא עדיין?" היא שאלה, עם חיוך ציני על פניה העגולות.
"אני אגיד לאביך שאת יוצאת מהבית שוב, והפעם עוד בשביל להתגייס לצבא!" צעק, קולו רועד מזעם.
"המפקד, אני מכשפת" אמרה אלנר, מחכה שהידיעה תחלחל.
"כמובן אני לא אספר, כמובן שאני לא אספר, את יכולה להיות בצבא האלפים הדרומיים! אבל את צריכה לעבור אימונים, אלנר" אמר המפקד בקול רועד, הפעם לא מהזעם על אלנר, הפעם מהפחד מאותה האלנר.
"כמובן המפקד" אמרה אלנר בקול שקט, צוחק. "וזה מי שאתה אמור להיות – אינטיליגנטי!" אמרה לעצמה, בקול שקט ככל האפשר.