צילו של האור – פרק 16

קורן נעצר בצד הדרך, מניח את כפות ידיו על ברכיו, מתנשם. שאר הילדים חלפו על פניו בריצה. מאור ניסה לעודד אותו, אך הוא סימן לו בידו שימשיך הלאה.

עשרה סיבובים מסביב למגרש – שהיה יותר איצטדיון מאשר מגרש. קורן לא רץ מרחקים כאלה מאז.. בעצם, הוא לא היה בטוח שזו לא הפעם הראשונה שהוא רץ כל כך הרבה. בבית הספר הקודם המורה פשוט נתן להם כדור ועזב אותם – ואת קורן אף פעם כמעט לא בחרו לקבוצה. וגם אם בחרו – הוא תמיד היה שוער, או שחקן הגנה שעומד במקום ומחכה להזדמנות להתערב, יודע שממילא לא יצליח לעשות כלום – וגם אם יצליח, בסוף עוד יאשימו אותו.

"מה אתה חושב ש'תה עושה?", צעק עליו ליאור, מתנשא מעליו, המשרוקית השחורה משקפת את קרחתו הזוהרת. קורן ניסה להתחיל שוב לרוץ – אבל שריריו בערו והרגליים פשוט הפסיקו להקשיב לו. הנשימה שלו רעמה באזניו, מתערבבת עם דפיקות הלב. "י'שך עוד תשעה סיבובים. אם אתה לא רוצה שכולם ישבו ויצפו בך מהיציע כדאי שתמהר"

קורן הרים אליו את ראשו, בוהה בו בחוסר אמון. "אבל..אני לא..", "תמחק את המילה הזאת מהראש שלך! בשיעור שלי יש רק כן – זה מובן?", צעק ליאור. "כן..אבל – ", ליאור דחף אותו, מתחיל ללכת לצידו. "גם אבל אין אצלי! רק כן! אל תיתן לי לחזור על זה. עכשיו עוף לי מהעיניים!", שאג ליאור, דוחף אותו חזק יותר –

וקורן מעד, משתטח על האספלט, ברכיו נחבלות בחוזקה. לא שוב, למה זה תמיד קורה לו? מבעד לדמעות שבעיניו הוא ראה ילדים נעצרים בסמוך ואת ליאור צועק ומפזר אותם. הוא הושיט לו את ידו. "עזוב אותי", סינן קורן, מנסה להתרומם במאמץ, אך שב וצונח על ברכיו בצעקה.

ליאור תפס אותו בכתפיו והניף אותו בכוח לעמידה, מעמיד אותו מולו ומתכופף אליו: "אתה יכול לשבת לנוח בצד בדקות הקרובות, עד שנסיים את החימום", הוא אמר, לא מתנצל ולא שואל אם הוא בכלל בסדר. "אני לא צריך את האישור שלך. אני אכבול אותך", צעק קורן, קריאות הפתעה מהדהדות סביבו.

"על מה תכבול אותי? על זה שאתה לא יודע לרוץ – וגם לא תדע, אם לא תיתן לי ללמד אותך?", "בלי טובות, לא צריך אותך", ענה קורן, מסתובב ומתחיל ללכת בחזרה ליציאה מהמגרש.

"תחשוב טוב על מה ש'תה עושה. אם ת'ה יוצא מפה, לא תהיה דרך חזרה", קרא אחריו ליאור. אבל לקורן לא היה אכפת. הוא זעם: מי בכלל המורה הזה חושב את עצמו שהוא משפיל אותו ככה מול כל הכיתה? צועק עליו? דוחף אותו? הוא לא טס כל הדרך מהצפון למדבר כדי ששוב מורים יצעקו עליו וישפילו אותו.

"יהיו לכך השלכות", המשיך המורה. קורן שמע מישהו רץ מאחוריו והסתובב – בוהה במאור ובעיניו הירוקות הגדולות. "קורן, אני יודע שאתה כועס, אבל בשביל זה יש את המנהל. בוא נחזור, או שגם אתה תסתבך..", "אתה חושב שאכפת לי? יאללה, אני רגיל להסתבך. אני אוהב להסתבך! זה שאתה חנון ומתחנף למורים לא אומר שאני גם כזה!", צעק קורן.

מאור פער את פיו, מדדה כמה צעדים לאחור לפני שרץ בחזרה לכיתה, מסתיר את פניו מקורן.

"חכה! לא התכוונתי", צעק אליו קורן בתסכול, אך מאור לא פנה לאחור, חוזר לכיתה שעמדה במרחק מה ממנו, שעודדה אותו והביטה בקורן ברתיעה. קשר התחזק בבטנו של קורן, בחילה עולה בו. הוא לא רצה לפגוע בו. פשוט.. גם עכשיו, כשהביט בילדים שמקבלים אותו אליהם, דואגים לו..

קורן קינא בו. הוא רצה להיות כמוהו. הלוואי שהיה יכול להיות כמוהו.

אבל הוא היה שונה – והם לעולם לא יהיו שווים.

ילד אחד נפרד מהקבוצה, רץ אל קורן בריצה קלה. "סוף סוף – מישהו היה צריך לומר להם את זה. אל תדאג, אני אלמד אותך לרוץ. ליאור סתם חושב את עצמו קשוח", קרא אליו דין, טופח על שכמו בזהירות לא אופיינית. "אני לא אתפרק אתה יודע – אני לא חלש כמו שהוא חושב שאני – פשוט בריצה – ", דין טפח על גבו, גורם לקורן למעוד לפנים וכמעט ליפול –

"פשוט בריצה אתה צריך איזה דין שיתפוס אותך בצווארון שלא תיפול, מובן לגמרי", חייך אליו דין, מושך אותו בחזרה לעמוד מולו. הם המשיכו ללכת בשתיקה, רוח חמה ויבשה טופחת על פניהם המיוזעות. "אגב, אתה יודע שיש קסם שעושה אותך מהיר יותר? והוא לא מסובך כמו שהמורים מנסים לעשות ממנו", זרק דין. "אבל אסור לעשות כישוף מחוץ לכיתות עד כיתה י..", דין חייך אליו בידענות, עיניו הכחולות בורקות. "וממתי אסור מפחיד אותך, קורן? לא אמרת שבבית הספר הקודם כל הזמן עברת על חוקים?"

"טוב, באמת עברתי, אבל..", קורן נזכר בכל הפעמים שעשה דברים אסורים: לפעמים כי לא הייתה לו ברירה, לפעמים מתוך כעס, ולפעמים סתם – כי הוא לא הבין למה צריך שיהיו חוקים כאלה. רוב החוקים שמורים המציאו נועדו לשמור על התלמידים חסרי אונים, ולהפוך את השליטה בהם לקלה יותר – ולפי המורים שפגש עד עכשיו, לא נראה שכאן המצב שונה.

ועדיין..

"דין, עדיף שלא.. אתה לא יודע מה עברתי בבית ספר הקודם שלי. אני לא רוצה שזה יחזור על עצמו. בבקשה", נעצר קורן, נועץ בדין מבט קשה. אך דין רק שם יד על כתפו וחייך: "אל תדאג – זה בכלל לא אותו דבר. כאן המורים ממציאים מלא חוקים – אבל בעצם, הם רוצים שנשבור אותם. כל התלמידים הכי טובים – מי שנבחרים בתיכון למסלול מואץ לקצונה, או להשתתף במבצעים מיוחדים – זה התלמידים ששברו את החוקים"

"מה? למה שזה יקרה? ומה הקשר קצונה ומבצעים לבית ספר?", שאל קורן, תחושה רעה זורמת במעלה רגליו. "נו, ולמה אתה חושב שבית ספר הוא כזה – סודי וקשוח ומלא חוקים? למה אתה חושב שמתאמצים כל כך לגייס לכאן ילדים חדשים? אולי זה בית הספר לכישוף – אבל בתכל'ס זו פנימיה צבאית", ענה דין, מחווה בידיו על הבניינים הישרים בצבעי החול, סורגי ברזל בחלונותיהם – וגדר התיל שמעבר להם.

"זה מסביר הרבה", מלמל קורן, מבין לפתע למה היה תלמיד חמוש במדים בכניסה, למה כל המורים מקפידים על משמעת – למה מאור הזהיר אותו כל הזמן וניסה להגן עליו..

"ומי ששובר חוקים? הולך לכלא?", שאל קורן את מה שעל ליבו. "כמובן – אבל זה רק אם אתה נתפס", חייך אליו דין, פונה ימינה ולוקח אותם לדרך צדדית צרה בין הבניינים הגבוהים. לפתע הוא נעצר וקורן כמעט התנגש בו. "מה..", "אתה רוצה להיות מהיר וחזק? או שאתה מעדיף שליאור ימשיך לצעוק עליך?", דין נעץ בו מבט מתגרה. "אתה יכול להיות מעצבן, אתה יודע? נו כבר, תראה לי לפני שמישהו יבוא"

"אל תדאג – המקומות האלה הומצאו בשביל ילדים כמונו – המורים לא יתקרבו לכאן", השיב לו דין ונעמד לפתע בפיסוק, כאילו מוכן לקרב. "טוב, אז ככה. זוכר את הכישוף מפיסיקה – שהרמת כדור?", "שקד עשתה אותו, אני רק דחפ..", "בקיצור, אתה יכול גם לעשות את הגוף שלך קל יותר בכישוף – ואז לא תהיה לך בעיה לרוץ".

"זה לא מסוכן?", קורן שאל, נזכר בקרב שלו עם המכשף האפל – אחריו ישן כמעט שלושה ימים. "לחיות זה מסוכן – מתים מזה בסוף", ענה דין במשיכת כתפיים, גורם לקורן להסיט את מבטו. "הכל טוב אחי, אני כאן איתך וגם אם אתה יכול להיות מעצבן – אני לא אתן לך להתפוגג".

"לא תיתן לי מה?!", התנער קורן לשמע המילה האחרונה, עיניו קרועות לרווחה. "נו אתה יודע, כשעושים כישוף חזק מדי, האנרגיה נגמרת אז הגוף מתחיל להתעכל כדי לתת לו אנרגיה. אבל אל תדאג – ", דין נד בידיו, "זה לא קרה כמעט אף פעם. יש יותר סיכוי שיחטפו אותך מכשפי צל כי לא תהיה חזק מספיק להגן על עצמך"

"מישהו נחטף ככה כבר פעם..?", שאל קורן, בולע את רוקו היבש בקול. "זה קרה מזמן – עוד לפני שנולדנו – אבל השמועות אומרות שפעם תקפו כאן ומישהו נחטף, ואולי אפילו גנבו איזה חפץ סודי. אבל אל תאמר לאף אחד – אם מישהו מהמורים ישמע על זה, אתה באמת אבוד..". קורן שתק, משפיל את מבטו. הייתה לו הרגשה ממש רעה לגבי זה. אולי בכל זה היה עדיף שיישאר בבית..?

"הגיע הזמן. תתרכז בנשימה ובכובד שלך, ותנסה להיות קצת קל יותר – לא מספיק אשכרה כדי לרחף", קרא אליו דין, עוצם את עיניו. ידיו התרוממו באוויר, תלתליו הבהירים נמשכים למעלה – כאילו צלל בבריכה בלתי נראית. לפתע הפסיק: "רואה – זה קל. קדימה, עכשיו אתה", קרא אליו דין, מביט בו בציפייה. קורן השפיל את מבטו, לוקח נשימה עמוקה ועוצם את עיניו. הוא הרגיש כמה כבד הגוף שלו, הרגיש שהוא רוצה ליפול ולשכב..

"וואו! תיזהר, לאט לאט. תנסה שוב לאט", קרא אליו דין, תופס אותו לפני שנפל לאחור ואז הולך שוב הצידה, מניף את אגודליו בעידוד. צמרמורת עלתה שוב במעלה רגליו – כאילו עמד לפני תהום עמוקה, עומד ליפול. הוא רעד..

"אני יודע שזה מפחיד – אבל אתה יכול. אתה הראשון שאני מלמד אותו את זה – השאר פשוט לא נראו לי שיכולים. אבל אתה יכול – רואים עליך. לא סתם המנהל הביא אותך לפה. קדימה! תנסה הפעם גם לומר את הלחש – אפ!"

קורן הרים אליו את מבטו – וראה שהוא מחייך – בכנות. הוא לא התלוצץ. הוא באמת האמין שקורן יכול – ושילדים אחרים לא. קורן חייך אליו, עוצם שוב את עיניו ולוקח נשימה עמוקה.

דין האמין בו באמת. אסור לו לאכזב אותו.

קורן הרגיש כמה הוא כבד, את העצמות שלו, השרירים, הראש – כולם רוצים ליפול. אבל הוא זכר – זכר שהוא לא נופל סתם ככה, שהוא מצליח לעמוד. הוא נזכר באבנים שריחפו לכיוונו כשהמכשף האפל תקף אותו, נזכר בילדים שראה מרחפים על המדרכות. דין צודק – המנהל לא בחר בו סתם. לא רדפו אחריו סתם. הוא יכול לעשות את זה – הוא חייב.

קורן הרגיש שידיו נעשות קלות יותר, צפות באוויר. הוא חש את החולצה שלו מתרוממת מעלה, מתחככת בפניו. הוא חש בשערות ראשו מזדקרות. הוא היה כל כך קל פתאום..

"קורן! עכשיו תנסה לרוץ!", קרא אליו דין. נכון – זה מה שהוא רצה לעשות. הוא נזכר בשיעור, איך המורה השפיל אותו מול כולם, איך דין היה היחיד שבא ונעמד לצידו.

הוא לא יאכזב אותו.

קורן פקח את עיניו, נוצר בתוכו את תחושת הריחוף, דחף ברגלו בכל הכוח –

והחל לרוץ.

קורן נזרק קדימה, הסמטה מטשטשת מול פניו. "שמאלה!", צעק אליו דין ברגע האחרון, וקורן פנה שמאלה בסוף הסמטה, שועט במעלה הרחוב, חולף על פני פנים מופתעות וצעקות שחלפו מעל ראשו. חיוך גדול התפשט על פניו. הוא צחק בחדווה, ממשיך הלאה, נמנע מלחזור לדרך הראשית. הוא באמת יכול לרוץ! הוא עושה את זה!

"קורןןןן! עצור!", צעק דין מאחוריו. הוא בטח דאג לו – אבל קורן היה בסדר. הוא לא עמד להתעלף. בעצם, הוא הרגיש טוב יותר ממה שהרגיש אי פעם. הוא תמיד חלם לרוץ ככה, בלי להרגיש שהרגליים שלו הן משקולות, ושהוא איטי כמו חילזון. בלי שכולם יצחקו עליו, גורמים לו למעוד וליפול עם הפנים בבוץ –

"קורןןן! עצור – מלפניך!", שאג דין מאחוריו, גורם לקורן להסתכל לפתע לאן הוא רץ – על סהר שעמד מולו, ידיו שלובות על חזהו. קורן ניסה לעצור אבל לא הספיק להאט, נחבט בו – כאילו נחבט בסלע. קורן צעק בכאב, צונח על ברכיו מול המנהל, שנד בראשו בפנים חמורות סבר.

"קורן, דין, תתלוו אלי למשרדי.", אמר סהר בקור, מושך את קורן לעמידה תוך שהוא נועץ מבט בדין – שניסה לחמוק לתוך אחת הסמטאות. "דין, אם אתה רוצה להמשיך ללמוד כאן אי פעם – עדיף שלא תתחמק. קח אחריות", קרא אליו סהר, גורם לו לצאת מהסמטה ולרוץ לכיוונם.

"אבל אמרתי לך להיזהר! אמרתי לך לעצור!", לחש אליו דין. קשר נטווה בבטנו של קורן, והוא חשק שיניים בעודו מרגיש את הדמעות עולות בעיניו. הנה זה שוב קורה לו. הוא עדיין התלמיד הבעייתי – ושום בית ספר לא ישנה את זה. הבעיה היא לא בבית ספר – אלא בקורן עצמו.

"אני תמיד עושה את זה – ואף פעם לא תפסו אותי! ואז אתה באת והרסת הכל", סינן אליו דין, מתקדם ללכת לפניו, בינו לבין סהר.

הבניינים היטשטשו מול קורן, כאילו מנסים לקרוס עליו. הוא הרגיש נורא. והכי גרוע היה שקורן ידע שדין צודק.

הוא תמיד הורס הכל.

ושום דבר לעולם לא ישנה את זה.