צילו של האור – פרק 19

"ראשון לציון הנה הנם ומירושלים מבשר אתן. להבת ישועות אשא ובשם האל אקרא!", קולו הסמכותי של סהר הידהד באולם הגדול, בו כל השולחנות פונו הצידה, וספירלת כיסאות עמדה במקומו, סהר עומד במרכזה, להבה בוערת מעל כף ידו הפתוחה.

מלמול עבר בין כל הילדים, כמו רוח של תקווה. קורן שתק – הוא לא ידע את המילים – אבל הוא הרגיש את העוצמה שקורנת מהם.

"הריני מברך אתכם בזה היום שהאור ילווה את צעדיכם, שלעולם לא יימש מעיניכם ויראה לכם את הדרך הנכונה בבריאות ובאושר. מי ייתן שתזכו תמיד לראות את האור שבקצה המנהרה"

"אמן", קרא קורן ביחד עם כולם, צופה בלהבה צומחת אל על – ומתפזרת, נופלת עליהם כמו עלי שלכת בסתיו, כמו פרחים של אש. "מהר קח גם! אוי, לא הבאת כפפות?", קרא מאור בחיוך, אוסף בידו גיץ. "אני אאסוף היום גם בשבילך, שעכשיו הכל יהיה טוב יותר", אמר, עוצם את עיניו ולוחש משהו, לפני שחבק את הגיץ בידיו – עד שנעלם. "כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אמר מאור ולחץ את ידיו כמתפלל. אז פקח את עיניו, מחייך אל קורן. "שבוע טוב קורן!", אמר, מסיר את הכפפה ומושיט את ידו.

"שבוע טוב", קרא קורן לחץ אותה. היא הייתה חמה. הוא המשיך ללחוץ ידיים ולברך בים אינסופי של ילדים וניצוצות, קולו הולך ומתחזק, הברכות נוסכות בו כוח. ולפתע משהו נפל על ראשו. הוא הוריד אותו והביט סביבו: גשם של זהב ירד עליהם – מטבעות זהב. "זה שוקולד – תאכל! הנה, קח גם את שלי!", קרא אליו ילד מתולתל, מושיט לו מטבע שקורן לא היה יכול לסרב לו. הוא פתח מטבע והכניס אותו לפיו –

הוא התפוצץ בפיו, חשמל מתוק חולף בלשונו, פוקח את עיניו.

"שבוע טוב קורן! פעם ראשונה שלך, נכון?", קראה אליו שקד בהתלהבות, זורקת עליו חופן מטבעות. קורן צחק באושר, זורק עליה כמה בחזרה. אורות ריצדו בתוכם ומעליהם, קרני אור שבאו משום מקום, כמו לשונות של אש.

ולפתע –

"אבל כמו שאמרו חכמינו, לכל שבת – "

"יש מוצאי שבת!", ענו כולם במקהלה. ולקולם, פסקו קרני האור ופרחי האש מנחו והתפרקו באוויר. ים המטבעות נאסף לתוך שקים גדולים, ברוח מכושפת.

"טוב אז נלך? אני חושב שקורן יכול להישאר פה", קרץ אליו מאור. קורן ניער את ראשו, החיוך לא יורד מפניו. "אני בא!", הוא קרא, יוצא מהאולם עם שקד ומאור. מאור שלא כעס, ולא צעק עליו אפילו שהיה צריך לשמור עליו כל השבת. ושקד, שלא הזכירה אפילו את מה שקרה בשיעור. הם לא כעסו עליו ולא האשימו אותו. אבל בכל זאת, הוא הרגיש שהוא חייב..

"סליחה. על הכל. לא התכוונ..", "קורן! לא מערבבים ישן בחדש. מה שהיה היה – עכשיו שבוע חדש", חייכה אליו שקד, מושיטה לו את ידה. קורן בהה בה במבוכה, לא יודע מה לעשות. מאור נגע בידו, והוא התנער, לוחץ את ידה. "לא ככה! קורןןן", קראה אליו שקד, מסדרת את ידו ומניחה את גב ידו לצד גב ידה. "עכשיו תעשה כמוני", והיא החליקה את ידה לאחור עד שאצבעותיהם נגעו. אז היא ישרה אותן לאחור עד שעקפה את אצבעותיו ואחזה בהן כמו בצבת.

"עכשיו תבטיח שלא תעשה את זה שוב", קראה שקד, מביטה בו בהיסוס. "מה? ברור שאני מבטיח, כלומר..", מלמל קורן, נקטע בחיבוק חזק של שקד, שנמשך רק רגע.

ובעודם הולכים משם בחזרה למעונות, קורן הרגיש שמשהו בליבו נפתח – ולא ידע מה. תחושה חמימה התפשטה בבטנו, בכף ידו..

ולפתע נזכר בדין, מביט בחרדה לאחור לפני שנזכר שהוא לא בא איתם.

חבל, הוא היה ניהנה, בפעם הבאה קורן יזמין אותו. הוא יצטרך להתנצל – אבל זו לא תהיה בעיה.

הוא ידע שדין הוא לא רע. הוא ידע כמה זה קשה להיות שונה – הוא היה כזה בעצמו. ודווקא בגלל זה, הוא היה נחוש בדעתו שלא לעשות יותר דברים כמו מה שעשה אתמול. הוא לא יקלקל לעצמו – ולחברים שרק הכיר. הוא לא טס עד ללב המדבר בשביל שדברים יישארו אותו הדבר.

הפעם, הכל יהיה שונה.