צל ואור ,בודדה.פרק 3

"מאיפה שרה משיגה כל הזמן את השמלות המדהימות האלה?" שאלה מרין בהתלהבות אבל אלי לא ענתה לה,כבר מהבוקר מרין הרגישה שאלי מרוחקת ושקטה,"אל,הכל בסדר?" אלי לא ענתה
"אל!!!"
"מה?"
"שאלתי אם את בסדר,את ממש שקטה היום.את מרגישה טוב?"שאלה מרין בדאגה
"כן הכל טוב.ממש מצוין" היא לא סיפרה לה על השיחה שהייתה לה עם אדם,היא לא סיפרה לה שהיום היא עוזבת לתמיד,היא גם לא סיפרה לה שהמשימה של אדם קשורה אליה.
"את בטוחה שאת רוצה ללכת לנשף של אדם?"שאלה אלי "את בדרך כלל לא אוהבת להיות במקומות עם הרבה אנשים"
"אני אהיה בסדר.אל תדאגי לי וחוץ מזה לא חבל לבזבז שימלה מדהימה כזאת"
"את יודעת מרין,אני חושבגת ששרה אוהבת אותך יותר מאשר אותי"אמרה אלי,פתאום היא נראתה פחות מעופפת,"למה את חושבת כך?" שאלה אלי בזמן שסגרה אתת רוכסן שמלתה השחורה סגולה של אלי,"כי תמיד היא מביאה לך שמלות יפות יותר"

~~~~~~~~~~

אדם ישב על הספה האדומה שבחדרו וקרא משהו,הוא לא נראה מתרגש במיוחד בגלל נשף המסכות שלו,הוא היה אדיש."מה אתה קורא?"שאל דניאל,דניאל הוא אחיו הבוגר,הוא גדול מאדם בחמש שנים ותמיד מתלהב כשאחיו הצעיר קורא,"סתם משהו שמצאתי בבית הספר אתמול,אני חושב שזאת מחברת שירים או יומן או משהו כזה" אמר אדם באדישות האופינית לו "למי זה שייך?" שאל דניאל "אין לי מושג כתוב כאן שזה שייך לבודדה,אין שם.אבל אתה חייב לשמועה את זה" המשיך אדם והקריא לו את אחד השירים שכתבה מרין,

"סופת רעמים,
שקרים,כולם תמיד משקרים
דמעות על הפנים.אנשים בוכים,
סופת רעמים וברקים.
חולמת על חיים אחרים.
רוצה לשנות את הדברים, רוצה לחיות את החיים
שקרים ועוד שקרים
הוספת את השברים ובחוץ משתוללת סופת רעמים.
יוצאת לסערה ומתחילה לחיות את החיים,
לא חושבת על מה שאומרים אחרים
שקרים,חושבת על אנשים שלא אמת דוברים.
ובחוץ משתוללת סופת רעמים"

"מה אתה חושב?" שואל אדם "אני חושבת שהבחורה בדיכי" עונה לו דניאל "עכשיו תקום ותתחיל להתארגן,הנשף עוד שעה מתחיל".אדם קם מהספה והניח את המחברת הסגולה על מדף הספרים שלו שכמעט היה ריק,אדם הוא לא מאלה שקוראים ספרים.
אחרי שלבש את החליפה השחורה שלו וקשר את העניבה בצבע הים שלו אדם נראה בוגר יותר,עכשיו כבר התחילו להגיעה האורחים והוא נעלץ לעמוד ליד הדלת ולברך את כל המוזמנים.
"אני רואה שבאתן בסוף"אמר אדם כשאלי ומרין נכנסו "תכנסו,בבקשה"

~~~~~~~~~~~

אלי הרגישה סחרחורת ואמרה למרין שהיא יוצאת לבחוץ כי היא צריכה קצת אוויר "הכל בסדר,אלי" אמר קול גברי ,זה לא היה אדם את קולו של אדם היה קל לזהות ,אבל הקול הזה היה מוכר אך גם זר הקול הזה אעביר בגבה צמרמורת של התרגשות וגרם לליבה לפעום במהירות,היא הסתובבה "דניאל?"אמרה "למה אתה לא בפנים עם כולם "ראיתי שיצאת,דאגתי לך.את מרגישה טוב" שאל בדאגה,תמיד היו לאלי רגשות כלפי דניאל ותמיד היא ידע שזה לא בסדר כי היא בסך הכל בת 17 והוא כבר בן 23,כנולדה הוא למד לכתוב,כשלמדה לכתוב הוא כבר היה במשימה הראשונה שלו וכשהיא הייתה במשימה הראשונה שלה הוא כבר היה אח מלווה.
"שאלתי אם את מרגישה טוב,אלי.הכל בסדר?" הוא התקרב אליה ואחז בפרק כך ידה
"עכשיו אני בסדר" אמרה ומיד התחרטה "את מדאיזה אותי" אמר דניאל וליטף את לחייה
"דניאל,אני חושבת שהגיע הזמן"
"הזמן למה?" שאל והתקרב אליה עוד
"הזמן לעזוב,אתה יודע שאני צריכה לעזוב היום.אני חושבת שזה צריך להיות עכשיו"
"את בטוחה?" הוא קירב אותה עוד אליו "כן,דניאל,אני בטוחה" הוא נישק אותה,היא הרגישה מדהים ,כמו בחלום אך כשניתק את שפתיו משלה היא נזכרה שעליה לעזוב,עכשיו "תגיד למרין שאני מצטערת" אמרה,נשקה לו שוב ואז נעלמה בין הצללים….