קברים נורדים – פרק 3: אף פעם לא ניסו להרוג אותי בשידור חי

פרק 3: אף פעם לא ניסו להרוג אותי בשידור חי

כל אחד סיפר את הסיפור שלו, את הגרסא שלו לסיפור, את ההרגשות והתחושות שלו. רובין אפילו שחררה הערה חסרת טאקט בעליל שקשור לזה שכל האדמה והחול נכנסו לה לחזה.
אך, כמובן, כשזה הגיע לתור שלי – לא הפסקתי להתבלבל ולבלוע מילים, עד שאפילו גברת גריסה שפירו הייתה צריכה לעצור אותי ולבקש ממני לחזור על דבריי. הייתי נבוך, אני כמעט בטוח שראו את זה על המצלמה, לא הפסקתי לשתות מהמים ובאמצע השידור ביקשתי עוד.
אבל השיא, בשידור החי, התחיל מיד אחרי השאלות ששפירו שאלה אותי.
כמה שניות לאחר השאלות, האצבע שלה התחילה לתקתק על השולחן והיא התחילה למצמץ בכבדות כמה פעמים. אם לא הייתי מכיר אותה מהחדשות של השעה שמונה, הייתי חושב שהיא מנחת חדשות זוטרה, שחטפה פתאום התקף חרדה או לחץ.
או שבכלל יש לה בעיות קשב וריכוז.
אבל זה אף פעם לא קרה לה בעבר, האנשים שהסתובבו באולפן והביטו בצילום לא שמו לב לכך, הם המשיכו כרגיל. העפתי מבט בחבריי לקבר, הם הבחינו בזה.
"מה קרה לה?" עשיתי בשפת גוף לרובין.
היא צחקה בקול ועשתה סימן של בורג שנופל מהמוח.
גיחכתי ושפירו הביטה בנו מיד ושאלה. "מה קרה, משהו מצחיק?" שאלה.
"הכול בסדר, גברת שפירו?" שאלתי בשקט. נראה שלאף אחד בחדר לא אכפת שאנחנו משוחחים איתה במהלך השידור, כולם התנהגו כאילו הכול בסדר.
"כ-כן, בטח." חייכה בחביבות. "והכול בסדר," היא אמרה ולפתע קולו נהיה כבד, עבה ומלחיץ. התון דיבור שלה נהיה כזה נמוך עד שחשבתי שאני משוחח עם המפלצת של פרנקשטיין או משהו דומה לכך. "ואיתכם?"
"מה קרה לקול שלך?" בראן שאל.
"הוא נהיה נמוך. ממש נמוך." אסטריד הסבירה את שאלתו של בראן טוב יותר.
היא חייכה חיוך מפחיד וקמה מהכיסא שלה. כל מה שקרה אחר כך היה מוזר הרבה יותר. גבה התקמר בצורה מלחיצה ממש, עצמות עמוד השדרה שלה בלטו כל כך שהחולצה הלבנה והנקייה שלבשה נקרעה ממנה, ראשה הופנה לצד ימין והיא נהמה וצווחה במהלך השידור.
כבר התחלתי לחשוב שאני מדמיין את הכול בגלל הלחץ מהשידור החי, אז עקצתי את עצמי עם האצבעות, וכל מה שיצא מזה הייתה צעקה קטנה מהכאב ביד.
אסטריד קמה מהכיסא שלה ואחריה גם ג'ייסון, הכיסא נפל תחת רגליו. "בואו נעוף מפה!" קרא ג'ייסון.
רובין עמדה והיה לה פנים של אחת ששוקלת את ההצעה הזו, לאחר מכן היא משכה בכתפיה ואמרה. "בסדר."
קמתי מהכיסא מיד, אך, כמובן, בדיוק באותה שנייה, גברת שפירו הפסיקה להשתנות ל-דבר הזה. העור שלה השחיר, פניה היו מעוותות ומקומטות ושיניה התחדדו לניבים חדים כתערים, כנפיים גדולות ומגעילות פרצו מגבה והיא הייתה נראית מעין שילוב מגעיל של ציפור-פרנקנשטיין-איש זאב כזה.
הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף ובדיוק באותה שנייה שפירו העיפה אותי משם עם כף היד המזוויעה והמיוזעת שלה. נהדפתי עד למסכי מזג האוויר ושברתי אותם, בדרך אני חושב שגם שברתי את הגב, הכול סביבי החשיך והרגשתי שאני קרוב להתעלפות וודאית.
בראן רץ לכיווני ועזר לי לקום. "קדימה, בוא נעוף מכאן."
אם לא הייתי דופק את הראש במסכי הטלוויזיה, הייתי בטוח שאסטריד פשוט נאבקת בגברת שפירו. השיער הבלונדיני והגלי שלה זז יחד עם התנועות החדות והרציניות שהיא השתמשה בהם כנגד המפלצת, היא הכתה אותה כאילו היא עושה את זה לארוחת בוקר.
"א-אסטריד." אמרתי בשקט.
אך למרות כל היאבקות הזו, גברת שפירו הצליחה להעיף אותה ממנה גם והיא נחתה בדיוק על שולחן החדשות והעיפה משם את המסמכים. בראן העמיד אותי על הרגליים ונשענתי עליו, הוא התקדם אל מחוץ לחדר החדשות וזרק אותי אל ג'ייסון שיחזיק אותי.
הוא חזר לשם בחזרה ולפתע הרגשתי משב חם. שמעתי רעש של להבות ואחר כך את הצרחה של גברת שפירו-המפלצת. ירדתי מג'ייסון ויחד עם רובין וג'ייסון צעדנו והצצנו אל מבעד לחדר החדשות שנהפך לחדר מלחמה.
בראן עמד שם כשידיו מושטות קדימה, שני מהלומות של אש ולהבות רותחות יצאו ממפרק כף ידו אל עבר המפלצת הגדולה והיא הרימה את ידיה אל פניה בכדי להגן על עצמה.
"תשמרי על ג'ון, אני רץ לקחת את אסטריד משם." אמר ג'ייסון. היא עשתה את אותו מבט שוקל החלטות והוא פשוט רץ לשם מבלי לשמוע אם היא מסכימה.
הרגשתי חסר אונים, שאחרי שזרקו אותי על מסכי טלוויזיה נהייתי צעצוע שצריך לשמור עליו. הבטתי במפלצת כיצד היא מתחילה להיות עצבנית מכל הלהבות שפגעו בה.
"מספיק!" היא צרחה והקול שלה הדהד בחוזקה. אני חושב שהוא היה כל כך חזק עד ששמעו אותו בנפאל וחשבו שזו עוד רעידת אדמה נוראית. בראן הפסיק עם הלהבות וג'ייסון נפל יחד עם אסטריד על הרצפה.
כולנו היינו משותקים ומובסים, המפלצת יכלה לעשות כל מה רצתה איתנו.
עד שהלוחם בתסרוקת ברבי עם הפטיש הגדול פרץ לחדר החדשות ברעש של רעמים גדולים וברקים בוהקים שרק גרמו לכניסה שלו להיות מרשימה יותר.
לא הספקתי לעכל את זה שבראן יכול להוציא אש מהידיים ושאסטריד חזקה הרבה יותר ממה שהיא נראית ועכשיו הוא?.
שתי המילים היחידים שיכולתי להשחיל באותו רגע היו, "אין מצב."