קברים נורדים – פרק 30 ואחרון: ההתחלה של הסוף

פרק 30: ההתחלה של הסוף, פרק אחרון

"אתה יודע שזה נחשב ניצול, מה שעשיתם להם." לוקי אמר לת'ור ברגע שהנבחרים עברו בשער. "אני מתכוון – מילא העובדה שלא אמרת להם תודה עד סוף המסע. אבל אני עדיין תקוע על העובדה שקברת אותם בשביל לאחד אותם ביחד." הוא הדגיש את המעשה. "זה אכזרי. אפילו בשבילי."
"תסתום." ת'ור נאנח. "חבל שהם הרגו את הנחש ההוא, היינו מחזירים אותך לכלא הזה."
"המטרה מקדשת את האמצעים?" נאנח לוקי.
ת'ור הביט באחיו. "היינו צריכים לאחד אותם. הראגנרוק התקרב. אתה יכול להבין למה עשיתי את זה."
"זה לא אומר שהם יוכלו להבין."
"הם לא יבינו." ת'ור אמר. "מוכן לחזור לכלא שלך?" שאל לאחר שתיקה קלה.
"אני בספק." מלמל לוקי והמשיך. "בכל מקרה, בזכותי ג'ון ואסטריד השתחררו מהלהיים, כך שאני לא אופתע אם אודין יקל לי בעונש או ייתן לי חנינה."
"תקרא לו אבא." טיר נדחף פתאום.
"אני אקרא לו אבא מתי שאתה תפסיק לדחוף את האף שלך לשיחות." לוקי ענה לו במהירות תגובה והצליח לגרום לטיר לשתוק.
ת'ור גיחך וחיוך עלה על פניו של לוקי. "אתה בסדר, אחי." ת'ור אמר ללוקי.
ת'ור התקדם אל ארמון המלוכה הזהוב ואחריו כל שאר האלים. הוא הפנה את מבטו אל חנות המזכרות של ראזול, היא הייתה סגורה וראזול לא היה שם. הוא צמצם את עיניו בתהייה והמשיך להתקדם. בלדר וטיר שוחחו ביניהם ולוקי התרכז בנקמה שלו – אותה שחרר מהלהיים.
כשהם הגיעו לשם, דלתות הכניסה היו פרוצות ועקומות וזרוקות על הרצפה. כאילו משהו חזק וגדול מאוד בעט בהם והדלתות נתלשו מציריהם.
ת'ור דילג בתעופה קלילה עליהם וסיבב את הפטיש שלו כך שהוא יוכל לרחף עד לחדר ההתכנסות – הוא התעופף לשם במהירות שיא וכשהגיע לשם – פניו החווירו.
אביו – אודין, אבי כל האלים באסגארד, אדון הקסם והכוח, שכב על שלושת המדרגות שהובילו אל הכס השבור שלו. אזור הרצפה שהיה מתחת לצלעותיו של אודין התמלא בדם סמיך והוא תפס בצד שמאל של השריון, משם זלג הדם.
"אבא!" ת'ור צעק ועיניו נצנצו. הוא רץ אליו וכשהגיע קרוב אליו שמע.
"החרב…" אודין אמר בין הנשיפות והרעידות של גופו. "הוא לקח את החרב."
"מ-מה? מי זה היה?" שאל ת'ור בתדהמה. לוקי הגיע לחדר ההתכנסות – שם הוא ראה את ארבעת השומרים על הקיר מעולפים, ואת הקיר בו החרב הייתה אמורה להיות – אך כבר אינה.
"זה היה נער.." אודין אמר בשקט והשתעל בכבדות. דם ניתז על כף ידו וזה הראה שהוא לא מתרפא מהר. "אני מתרפא, אל תדאג לי." הוא שיקר כשראה את הדמעות על העיניים של ת'ור. "הוא –" אודין ניסה להתיישר ולהזדקף אך כל מה שעשה היה להיאנק ולגנוח בכאב.
"לקח את החרב." לוקי השלים את דבריו ותפס בשערותיו הכהות. "מה נעשה?" לוקי היה לחוץ, וכך גם בלדר וטיר.
"טיר, תודיע על מצב חירום להיימדיל – כמה שיותר מהר. אין יוצא ואין נכנס לאסגארד." ת'ור הורה מיד וטיר לא חיכה רגע, הוא לקח תנופה והתעופף במהירות כשההדף מהתעופה הצליח להזיז את לוקי מעט.
"לוקי – אם אני אגלה שזה אתה." בלדר התקרב ללוקי והוא כתגובה הרים את ידיו.
"למה שאני אעשה את זה?" הוא שאל. "הרי – גם החיים שלי תלויים בחרב הזו, שכחת?"
ת'ור כיווץ את ידו לאגרוף והביט באחיו בכעס. "אנחנו נמצא אותו. ואנחנו נהרוג אותו. לוקי תעזור לי כאן ותעזור לי לרפאות את אבא."
לוקי נראה כאילו התלבט לכמה רגעים – בכל זאת, הוא יכול להותיר את אודין פצוע והוא ימות מכאביו – או שהוא יכול לחכות לנקמה שלו שתבוא ותהרוג את האלים. "בסדר." הוא אמר והתיישב על ברכיו קרוב לאביו. הוא הושיט את כפות ידיו אל מול הפצע – הוא שינה את הצורה של הפצע וצמצם אותו עד שהתאחה ונעלם.
אודין חייך ללוקי. "תודה לך, בני." הוא אמר בקול צרוד.
פיו של לוקי התעקל לחיוך קל.
ת'ור קם על רגליו ויצא מהחדר. "תקרא לוולקיריות שיבואו ויטפלו באבא – למקרה שהפצע הוא גם פנימי." הוא דיבר ללוקי שקם אחריו והותיר את אודין לבדו. "ואל תשאיר אותו לבד!"
"א-אה, כן, בטח. סליחה." לוקי אמר וחזר מיד לחדר. "מה אתה תעשה?" שאל אותו בצעקה.
"אני הולך למצוא את ראזול." ת'ור אמר – זה היה הרעיון היחיד שהיה לו, ראזול נעלם בדיוק מתי שגנב החרב הגיע. לא יכול להיות שזה צירוף מקרים.

כשהמשפחה של ג'ון חזרה הביתה, דיאן, אחותו, מיהרה לחזור לחדר שלה. היא עברה את הסלון המבולגן ובצעדים זריזים ועלתה על שלבי המדרגות הלבנים, שתי מדרגות בכל פעם, והתקדמה במהירות אל חדרה בין המסדרונות מלאי התמונות של המשפחה. שם הם נראו מאושרים ומאוחדים.
היא נכנסה לחדר שלה בהתרגשות, שיערה סמר וחיוך נרגש מילא את פניה. היא טרקה את הדלת בשביל שאחיה החטטן לא ייכנס.
ליבה דהר – סוף סוף היא עשתה את זה.
היא התיישבה על ברכיה והושיטה את כפות ידיה אל מתחת למיטה עם המצעים הלבנים – היא החליפה אותם לפני שיצאו אל בניין החדשות, משם אחיה הבריז וברח כששאלו אותו שאלות, וריח הכביסה מילא את אפה ומילא את ליבה בהרגשה טובה עוד יותר.
מתחת למיטה, מבעד לקופסאות צעצועים שהיו לה כשהייתה קטנה וכעת מילאו אבק, היא תפסה בידית ומשכה אל ברכיה את מזוודת העור הגדולה והארוכה – כזו שהתאימה להחזקת חפצים ארוכים.
היא פתחה את המנעול עם הקוד שהכניסה לתוכו ובתוך כמה סיבובים פשוטים המזוודה נפתחה.
בידיים רועדות היא פתחה את המזוודה לרווחה ושם היא ראתה את החפץ.
חיוכה הנרגש גדל עוד יותר והיא העבירה את כף ידה על הלהב.
החרב השחורה והבוהקת נחה לה בזהירות, מבעד לחלון שהיה פתוח, יצאה קרן שמש זהירה שפגעה בלהב החרב וגרמה לו להאיר בניצוץ יפיפייה. עיניה הכחולות נצנצו בהתרגשות והיא הרימה את החרב הכבדה.
היא תפסה ביתד החרב הנוחה והביטה בחרב בפליאה. היא הרגישה את כוחותיה מתמלאים ואת חום גופה עולה – אך לא בצורה רע, אלא טובה.
היא נזכרה בכל מה שעשתה בשביל החרב הזו – לפני שנה, היא נהפכה לויל קראס ועברה להלהיים – שם היא שמה את תיאוריית המימדים בחנות של רג'ינאן. בגלל כוחות הניבוי שלה – היא ידעה שאסטריד ואחיה עתידיים להגיע לשם.
כשהיא נגעה בחוד החרב – תמונת זיכרון ישן נוסף הכה בה. הזיכרון היה מאותו יום שהיא הצליחה לפרוץ את פסק הזמן שהאלים הכניסו את המימד האנושי, לפני שלושה שבועות ולרגל אחרי הנבחרים במסעם וגם להרוג את נוקס בעזרת כוח שינוי הצורה שלה וכוחות היסוד שלה.
התוכנית שלה הייתה גאונית – היא שינתה את מראהָ לנער בכדי לגרום לנוקס לחשוד שזה היה בן של אל ובכך גם לגרום ליורשת שלו, לורה נוקס, להתחיל את הנקמה שלה באלים – ולמעשה היא גם הורידה את החשדות ממנה וגם הצליחה לגרום למלחמה עתידית שתוריד את האלים מגבה.
היא הייתה גאה בעצמה, היא הכניסה חזרה את החרב אל תוך המזוודה ושלפה את טלפון הנייד שלה. היא התקשרה לאחד המספרים שזכרה בעל פה.
בזמן שהמתינה על הקו היא נזכרה כיצד ריגלה אחרי האלים בתור ראזול – מוכר חנות המזכרות באסגארד, בשעות אחר הצהריים אחרי הלימודים.
"הלו," היא אמרה כשהבחור מהקו השני ענה לה.
היא שמעה את קולו הציני ועייף. "מה, דיאן. ממתי את מתקשרת למספר שלי?" שאל בתשישות.
"תגיד לבוס שהחרב אצלי." היא אמרה וחיוך עלה על פניה.
לפתע הבחור מהקו השני נשמע כאילו התעורר לחיים, הוא כחכך בגרונו. "חרב הגורל? היא אצלך?" שאל בשקט.
"כן." היא ענתה בקצרות. "אין לי מספיק זמן לדבר על זה – אבל עשיתי את זה לפני עשר דקות בערך, אח שלי חזר מהמסע שלו להצלת האלים וניחשתי שהחרבות התאחדו. אז כל מה שעשיתי היה להקפיא שוב את כל המימד האנושי, בדיוק כמו שהאלים עשו, ופרצתי לארמון של האלים."
"איפה הם היו?" הנער נשף בצחוק.
"האלים שוחחו ביניהם ליד השער שהוביל את אח שלי ושאר הנבחרים למימד האנושי. כל מה שנותר לי היה להיאבק באודין. תאמין לי – הוא הזדקן." היא חייכה, היא שמעה דפיקה בדלת. "אני חייבת לנתק, ביי ג'וש."
"ביי –" הוא אמר והיא ניתקה בזריזות. היא דחפה את המזוודה חזרה אל מתחת למיטתה ופנתה לפתוח את חדרה בזריזות.
"היי," אמר ג'ון והוא נשען על המשקוף הימני של דלתה.
"היי." היא אמרה חזרה.
"שמעתי אותך מדברת עם מישהו, מי זה היה?" שאל בחטטנות.
היא חייכה. "אף אחד, חברה טובה שלי – היה אתמול ריב בבית ספר ובגלל זה נעלתי את הדלת." הסבירה במהירות. "אתה נראה כמו אחד שלא אכל גלידה המון זמן. רוצה שנצא עכשיו?" שאלה בנחמדות.
הוא חייך. "את יודעת איך לשנות נושא ממש טוב." הוא גיחך והמשיך. יש לך עוד יכולות סודיות שאני לא יודע עליהם?"
"אין לך מושג אפילו."