קוסמים אפלים: ההתחלה- פרק ב: אלנה וירלנד

קוסמים אפלים: ההתחלה- פרק ב: אלנה וירלנד

"מה היסטורי בזה?"
"אולי הוא קרא ספרים ואז הוא יודע"
"שקט!" צרח הקוסם האפל והעביר את ידיו בין שיערותיו הלבנבנות, עיניו הכתומות שקיבלו גוון כחלכל מתחת לשמיים הבהירים, זהרו. הקוסם האפל הושיט את ידו אל תיבה קטנה והוציא חלק של גזע של עץ, הוא שיחרר את כתפיו הרחבות והראה לנערים את תוכנה של התיבה. הנערים פערו את פיותיהם הרחבים, בתוך התיבה היו אבנים יקרות, אדמדמות וסגלגלות, שלושה יהלומים זהובים ועוד כמה אבני חן כחלחלות שזהרו באור השמש.
"הייתה לי את התיבה הזאת, עם האבנים, עוד שהייתי קטן והיא הייתה מלאה באבנים, כשביקשתי ממכשף אחד שיספר לי את סודותיו האפלים של היער ושל הכפר הסמוך, ליד עצי הדקל ושביל החול, אז הוא סיפר לי המון סודות, אלו אחד מהסודות האלו, זה הסוד ההיסטורי, בתמורה לכך אני נתתי לו שלושה יהלומים ועוד שתי אבני חן יקרות. זה סוד היסטורי כי בתקופת השלטון של מלך הערפדים, ג'אנדיג, היצורים החליטו לטייל ביער, לאחר שהם גילו את היער הזה, אז המלך סיפר להם את הסוד שהוא גילה. השדים המפחידים האלו שרוצים לתקוף את יצורי היער ואת האלפים האפלים כמובן, לא יכולים לצאת ולתקוף מכיוון שהאזור שלהם מוקף בחומה לבנה שבנה מלך הערפדים, באותה תקופה."
"טוב, אנחנו הולכים לשאר הקוסמים האפלים!"
"לכו, לכו! אני אשב כאן ואוכל!"

"סודות קסומים, מיוחדים
מסתתרים בתוך כדים
ביערות האפלים
בין עצי הפרי והדקלים.
והנערים הולכים,
צליל של דריכה על העלים.
וקולות מוזרים נשמעים,
מביטים לאחור ומאוד פוחדים.
קול שריקה, קול משק של כנפיים
קולות של גלים, אולי גם קול של מים.
מכל מקום קולות מוזרים
יש ביער המון יצורים אחרים.
קוסמים אפלים מסתובבים ביער
הגדול והאפל
ומחפשים דברים לאכול
והנה פרי נופל.
הנערים הולכים בדרך חשוכה,
בלילה, בלילה, בחשיכה."

"נו, איפה הם?" שאל ריק בקול דקיק.
"אנחנו עומדים למות כאן לבד, ביער הזה" אמר לוק ודמעותיו חנקו את גרונו.
ביער, לא רחוק מחבורת הנערים היה בית עץ, היער היה חשוך וכמעט לא ראו כלום, אלנה, הערפדית הצעירה, יצאה מביתה, ומשהו הכה בזכרונה, היא זכרה את המילים העמוקות: "דם אדם" עוד תמונות רצו בראשה, של משפחתה המורחבת, אמה בעלת התלתלים הזהובים ועיניה הכחולות העמוקות, סבתה עם שיערה האפרפר ומקל ההליכה האדמדם, שפתיה נעו, היא ראתה ענן אפור ואז ערפד תוקע סכין בליבה של סבתה והיא צורחת ושוב, מילים עמוקות, מנפצות את חלון הזכוכית של הזיכרון שלה: "תשתני, תשתי דם אדם! מה קורה לך?!"