קללה – פרק 1

הנסיעה במכונית הספורט הלבנה של מייקל (מיכאל, שיניתי כדי שזה יהיה אמריקאי) היתה קצרה. הוא בא לאסוף אותי בבוקר ועכשיו אנו מול בית הספר.
בניין הלבנים האדומות היה בעל ארבע קומות. בכל קומה חלונות עם זכוכית מבריקה ודלת בית הספר היתה שחורה ופתוחה לרווחה.
"תודה מייקל." אמרתי לו ויצאתי מהמכונית. חיכיתי שהוא יחנה וניגשנו שנינו לבניין בית הספר.
"אני לחוץ." אומר לי מייק והעביר משקל מרגל לרגל.
"אחי, תירגע, זה לא מתאים לך. ספר, מה קרה?" שאלתי אותו ומצחו התקמט.
"אני לחוץ מה… אתה יודע, מהבחירה," הוא לוחש, "אני מפחד שאני לא אוהב את מה שהקמעות יעשו."
הנהנתי, גם לי היה פחד כזה בדיוק רק שידעתי שכל בחירה שהקמעות יעשו אני לא אוהב, ועכשיו אני צריך לבחור את הגורל של עצמי, מה אני אמור לבחור?
"אתה לחוץ?" אני שואל אותו, "אתה לא צריך לבחור לעצמך גורל ובשני האפשוריות זה גורל מבאס, ואתה לחוץ?"
מבטו של מייקל קצת נרגע אך הוא לא הפסיק לחכך את שני אצבעותיו זו בזו, כמו שהוא עושה תמיד שהוא לחוץ למרות שזה לא קורה הרבה.
"היי וושינגטון!" צעקה אליהם זואי הנריט.

זואי הנריט
גיל: 17
בשבילי היא כמו אחות.

"זואי, מה קורה?" שאלתי אותה.
"סתם, כלום. ואיתך וושינגטון?" ככה קראה זואי למייקל. מייקל נולד במקור בלוס אנג'לס אבל הוא כל כך עשיר וביתו כל כך דומה לביתו של הבית הלבן שככה החליטה לקרוא לו זואי.
"לחוץ, אה?" שאלה אותי זואי.
הנהנתי, היא לא נראת לחוצה בכלל.
"ואת?" אני שואל אותה.
"מה אני?"
"את לחוצה?"
"זה לא ממש מזיז לי, אבל אני כן די פוחדת." היא אמרה וקלעה את שיערה האדמוני לצמה באורך המותניים. שמש הבוקר הבליטה את נמשיה החמודים. היא שיחקה בצמיד הכסף שלה.
"זואי, את בטוחה שהכל בסדר?" שאלתי אותה שוב.
"כן-כן, הכל מצוין." אמרה וניסתה לא ליצור קשר עין.
"טוב, ניכנס?" שאלתי אותם.
מייקל הנהן והתחיל ללכת אל עבר הבניין הגדול.
כשנכנסו אל הבניין המוני תלמידים חדשים הסתכלו על חוברות לבנות שרשום בהם הכל על בית הספר וניסו להתמצא בבניין העצום. מזלנו שהלוקרים שלנו צמודים וקרובים לכיתה. עךינו בגרם מדרגות לבן ומצוחצח בשתיקה מביכה והקרבנו אל הלוקרים הכהים הגדולים.
"אז מה את מקווה שיבחרו בשבילך." שאל מייקל את זואי שיצא מהחרדה.
"אני לא יודעת, אני פשוט רוצה להמשיך להיות אתכם." היא אמרה בביישנות. חייכתי קלות ופתחתי את הלוקר.
25-8-97
פתאום הקוד של הלוקר נראה לי מוכר ומשונה בו זמנית.
"משהו קרה?" שאל אותי מייקל.
"מה? לא, כלום, הכל טוב." אמרתי והוצאתי את הספר "אל תיגע בזמיר" שעליו אנחנו עובדים וכך גם זואי ומייקל.
הרגשתי דחיפה חזקה ונפלתי קדימה. שאפתי אוויר עמוק וראיתי את הקוד של הלוקר יוצא מתוך פיה של נערת שחורת שיער.
התנשמתי קלות וחזרתי למציאות.
"אוי אני כל כך מצטערת!" אמרה הנערה. היא היתה בלונדינית עם נמשים קטנים וחמודים, םה קטן וורוד ועיניים בגוונם של השמיים.
אני חושב שהתאהבתי.
"זה בסדר, את חדשה?" שאלתי אותה.
"כן, אריאה סולואה, אני מחפשת את כיתת המדעים למצטיינים." היא אמרה. שמתי לב למשהו מוזר בגבה. חולצתה היתה אפורה ונראה שכאילו היא עטופה בנוצות אפורות עד למותניים.
"אני אקח אותך לשם, אני בדרך לשם." אמרה בדיכאון זואי, לא נראה לי שהיא חיבבה את אריאה.
"תודה, אממ… מה שמך?" שאלה והסתובבה אל זואי.
"זואי, זואי הנריט." היא אמרה בביישנות חמודה ולחצה את ידה המושטת של אריאה. אריאה חייכה קלות.
"טוב אז בואי נלך." היא אמרה והם יצאו מהמסדרון. אני ומייקל נכנסו לכיתה וברוב השיעור לא הקשבתי עד המקרה…

אזעקת השריפה נשמעה וכולנו יצאנו אל החצר. עשן שחור וסמיך היה במסדרונות ותלמידים צעירים ובוגרים רצו מנסים להגיע ליציאת החירום. חיפשתי את מייקל וזואי בעיני אך אינני ראיתי אותם והמורים דחפו אותי להמשיך.
קול ניפוץ של זכוכית נשמע, זה בא משמאלי.
הבזק של צהוב ואפור נראה לעין מהחלון אבל ממש לשבריר שניה.
יאצנו ביציאת החירום אל המדשאות וראינו איך בית הספר נשרף לעפר.
"אוקיי תלמידים," החל לאסוף המנהל פיטי מורד את התלמידים, "הכבאים בדרך ובינתיים אתם משוחררים להיום נודיע לכם בהמשך מה יקרה עד השיקום."
כל התלמידים נראו מבוהלים ופיח היה בכל חלק בגופם. הם החלו לפרוץ במטר שאלות והמנהל פיטי ניסה לענות על כולן.
הרגשתי שמשהו נופל עליי, משהו כבד. הסתכלתי וראיתי זאת נערה עם שמלה סגולה קרועה וחתכים עמוקים בפניה. שיערה המתולתל השחור היה סבוך ושפתיה החיוורות אמרו,
"עיזרו לי!" ואז היא התעלפה…