קללת השאול- פרק1

הוא צעד בין סבך העצים, מציץ מבעד לכתפו בכל כמה שניות, כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריו.
כבר שלוש שנים שהוא מחכה לרגע המיוחל, הרגע בו הנבואה תתגשם, והנסיכה תתגלה לעולם.
הוא שוטט בניסיון למצוא אותה, את זו שמדברים עליה באצילויות, זו שמכנים אותה היפה שבנשים, מעשה פזיז אחד, והיא לא תחייה, הנסיכה תעלם.
הוא המשיך לצעוד, מסיט עשבים ומכשולים מדרכו, הוא חייב למצוא אותה. ולגדל אותה כשלו.
היא הפכה לאוצר, אוצר שכל אחד חושק בו, ואפילו המלך; הוא רצה להפוך אותה לאחת מהמאהבות שלו, לתת לה תשומת לב רבה יותר מהנדרש, אך לא, זה לא היחס שנועדה לקבל.
אדגרד מצא אותה.
היא ישבה בתוך פלג זורם, ערומה כתינוק ביום היוולדו. היה לה גוף יפיפה, כשל אלילה. שיערה שחור ככנף עורב ועיניה דבשיות- עוצמה קרנה ממנה, נשפכת במפלים.
"נסיכה?" שאל.
היא הסתובבה בהפתעה, מסתירה את אזור מחלצותיה.
"אני, אדגרד פינלס." אמר אדגרד בנועם, הוא נטל את ידה הענוגה ונישק אותה קלות, הזיפים הבהירים שלו דגדגו אותה. "את יודעת לדבר?"
היא זקפה גבה. "בטח שכן."
"אני לא בורה. גודלתי בידי בני- אדם. אך אותך לא יצא לי לפגוש. עונג גדול לפגוש מישהו במעמדך, אדון פינלס, אתה בטח שייך למשפחת המלוכה."
הנסיכה מיהרה להתחבא מאחורי שיח קרוב, היא יצאה כשהיא עוטה לגופה בגד רעוע, שמלת בד חומה ומלוכלכת שלא בדיוק התאימה לאצילה שכמוה, אך השמלה החמיאה לה; היא התאימה לממדי גופה.
"הגעתי כדי לקחתך אל הארמון. את רצויה שם," שיקר. "המלך רוצה לפגוש אותך."
הנסיכה קפצה שפתיים. "ומדוע הוא מעוניין בפגישה איתי?"
"אני מצטער, לא אוכל לחשוף דבר. את רוצה לבוא? ההחלטה תלויה בשיקולך בלבד, ואני מאמין בהחלטותיך. אני יודע שהן נכונות. אני מתנצל אל חוסר הנימוס, מה שמך?"
"רוזלינד, רוזלינד וופס. איכרה מקצה הממלכה. והאם מותר לי לשאול מי אתה? מה מעשיך כאן מלבד לקחתי לארמון בו אשמש כשפחה למלך ולך, האין אני צודקת?" אמרה.
אדגרד השתנק למשמע שמה, הוא היה האדם הראשון אשר פגש בה. וידע את האמת.
"את זקוקה להגנה. לא הגעתי כדי לקחתך לארמון, הגעתי כדי לקחת אותך אלי, להגן עליך." אמר, "את יקרה לי, את יודעת זאת, אני אגן עליך בכל מחיר ובכל מצב, אם מסוכן ואם לא. אני כאן לשירותך-"
"אני יודעת," חייכה כממתיקה סוד. "התקרב."
אדגרד הנהן, הוא רכן אליה, וכמובן שלא ציפה לזכות בטעם שפתיה הרכות. היא נישקה אותו, נשיקה מפתיעה וסוחפת, מלאה רגש אמיתי. אדגרד התרכז, טעם שפתיה היה מתוק ומגרה… לא! היא משטה בו.
"תבואי איתי?" התנתק ממנה לבסוף. "אנחנו צריכים לברוח, נסיכה."
"נסיכה?"
"כל זה יוסבר מאוחר יותר. עלינו לפעול במהירות, שמא-"
"שמא מה?"
אדגרד הביט בנערה היפה שעמדה מאחוריהם.
"רוזלינד! איך את מעזה לבגוד בנו, הוא מנסה לשטות בך, למשוך אותך אל המלך. הוא יתנהג אליך כשפחתו, בצביעות!" צעקה.
רוזלינד הסמיקה. "עלי ללכת בדרכי. האיש הזה הוא גורלי, הניחי לנו לנפשנו. אן."
אן הייתה עלמה צעירה, יותר מרוזלינד. שיערה ארוך וגלי, צבעו זהוב- חום, עיניה התכולות החליפו מבטים מודאגים בין אדגרד במדי הציידים, הוא נבחר להיות צייד, ציידו האישי של המלך. ורוזלינד.
"את אוהבת אותו, נכון? כמו כל גבר שוטה המופיע כאן, את לא יכולה שלא לרצות לברוח איתו, ולבסוף לשטות אותו ולגנוב את רכושו וכספו." שאלה אן, חיוך ערמומי מתפשט על שפתיה הדקות.
"אנחנו יוצאים לדרך," אמרה רוזלינד, מתעלמת מאן. "קדימה."
אדגרד הרגיש אשם, אך בחר להפנות את הגב לאן ולהוביל את רוזלינד אחריו, אל החירות.

"נחנה כאן הערב," אמר.
רוזלינד שפשפה את זרועותיה, השמלה לא בדיוק חיממה אותה. הוא הושיט לה את מעיל העור שלו, המרופד צמר רך, רוזלינד מיהרה להתעטף בו.
"מפתיע אותי שעזבת כל כך מהר, בלי לחשוב ולהצטער, בלי להיפרד…" הוא השפיל את מבטו.
רוזלינד חייכה. "היא תעקוב אחרינו, אן היא בת –דודתי וכמו שאני מכירה אותה, היא לא תתייאש מהמרדף אחרינו, היא נחושה להצליח.
"ומלבד זה. הנבואה לא אמרה דבר על צייד שיגיע כדי לחלץ אותי, אני עתידה להפוך לנסיכה הבאה של ממלכתנו. ואשמח להינשא לך כשטקס ההכתרה יסתיים, אנחנו מאוחדים, אדגרד פינלס, לנצח…"
המשפט מעט הפחיד אותו, אדגרד התרחק ממנה במעט. "זה יהיה כבוד גדול נסיכה-"
"גם לי," היא נישקה אותו פעם נוספת. "האורקל אמרה שאצטרך להינשא למישהו, מישהו שירצה בשלומי ובטובתי, ואתה דובר אמת."