קמעות השמש-פרק 2

יצאנו מהעיר ונסענו לכיוון היער, תמיד אהבתי את היער. השקט מרגיע אותי. ואחרי שש שעות נסיעה עם אחי המעצבן מגיע לי להירגע, זאת לא אשמתי שאבא שלנו שולח אותנו לגור אצל הדודה שלנו קלרה כשנמאס לו ממנו.
"אז איך זה אצלה?" שאל קמרון את הנהג נורם.
"אתם תאהבו את זה, שקט שם והיער ממש כמה עשרות מטרים מהחצר האחורית." ענה לו נורם מסתובב אלינו.
"היי עיניים על הכביש! אני לא רוצה למות בתאונת דרכים, אני צעירה מידי." אמרתי ונורם צחק מעט, הוא הסתובב חזרה והסתכל על הכביש.
"איך יש לה את הכסף לכל זה?" שאל קמרון כשנורם עצר מול בית ענקי שהיה קרוב מאד לקו העצים, הוא הוציא את המזוודות שלנו מתא המטען ולקחתי את תיק הגב הסגול שלי על כתף אחת גוררת את המזוודה שלי על שביל החצץ שהוביל לכניסה.
"המשפחה שלה החזיקה באדמה הזאת במשך המון דורות, היא קיבלה אותו מהוריה כשנפטרו." אמר והוציא צרור מפתחות מכיסו.
"למה אימא שלנו לא קיבלה את הבית, היא הבכורה לא?" שאלתי כשהבטתי בבית הגדול והמפואר, לא הייתה לי בעיה לחיות בבית כזה.
"אימך התחתנה לפני שסבכם נפטרו, היא עברה לגור עם אביכם ולכן קלרה קיבלה את הבית." ענה והדלת הראשית הגדולה נפתחה בחריקת צירים, פותחת קו ראיה עם הבית המרוהט בכל טוב. ציורים ישנים תלויים במסדרון רחב הידיים שהוביל לסלון עם פסלים ואגרטלי פרחים שונים, הכל מרוהט בשילוב של סגנון ישן ומודרני.
"וואו." אמרתי בשקט כשהבטתי מסביב, חבל שאמא שלנו התחתנה לפני שסבינו מתו. זה דבר נוראי לחשוב עליו, אבל כשרואים את הבית הזה מבינים.
"חדרי השינה נמצאים בקומה שנייה, תתמקמו בשני חדרים פנויים ורדו לכאן אחרי שתפרקו את המזוודות. אני אעשה לכם סיור בבית לפני ארוחת הערב, ואחרי הארוחה אתם חופשיים לעשות כרצונכם." אמר נורם וסגר את הדלת מאחורינו, הוא החווה לכיוון מדרגות גדולות שעלו לקומה השנייה.
"הבית הזה ענקי."
אמר לי קמרון כשעלינו יחד המדרגות סוחבים את המזוודות בקושי.
"כן… אני רוצה לראות כל חלק בו." אמרתי בחיוך, הוא גיחך, נראה היה שזו הפעם הראשונה שבה צחק ממשהו שאמרתי.
"אני מקווה שאין לה איזה פוחלצים או משהו מפחיד כמו שטיח מעור דוב בחדר." הוא אמר.
נכנסנו למסדרון ארוך, דלתות הוצבו מכל עבר.
"החדרים שלכם משמאל." קול נשמע מאחורינו.
הסתובבתי, למולנו עמדה אישה צעירה- אולי בת שלושים. היה לה שיער מאפיר שגוונו ערמוני מה שהפתיע אותי מכיוון שהיא נראית צעירה מאוד,היא הייתה דקת גזרה והשמלה שלבשה התאימה למבנה גופה עד מאוד. עיניה בצבע האוקיינוס ועל תליון השמש שעל צווארה משובצת אבן חן באותו צבע, היא חייכה אלינו והבנתי שזאת דודתינו קלרה.
"אני מקווה שתרגישו כאן בבית, אימכם בטוח הרגישה ככה כשגרנו כאן." אמרה בחיוך והושיטה יד ללחיצה.
"הי, אז החדרים האלה?" שאל קמרון ולחץ את ידה מצביע על שני חדרים משמאלינו.
"כן בדיוק אלו, ואת בטח קסידי, את דומה מאד לאימך כשהיית בגילך." אמרה וחיבקה אותי.
"כן, הרבה אומרים לי את זה." אמרתי והתנתקתי מהחיבוק שלה.
"אז תתמקמו ונורם יעשה לכם את הסיור." אמרה בחיוך ופנתה למדרגות.
"אז לא זקנה מתבודדת, אבל טיפה משוגעת." לחשתי לקמרון והוא ניסה להסתיר גיחוך.
"טוב תתארגני בחדר שלך ונרד לנורם, אני ממש רוצה לראות את הבית." אמר לי קמרון ונכנס לאחד החדרים משמאלינו.
"נתראה." אמרתי ונכנסתי לשלי.