קמעות השמש- פרק1

הגורל נקש על דלת חדרי, ב'גורל' אני מתכוון לקסידי. היא לא בדיוק הגורל שאני מייחל לאנשים למצוא.
קסידי היא אחותי התאומה בת הטיפש- עשרה, במקרה שלה, הטיפש התווסף למילה, אני לדוגמא, בן שש-עשרה.
השיער החום- בהיר שלה נאסף בקוקו הדוק ושפתיה נמשחו בשפתון מבריק, היא לבשה מכנסי טרנינג גדולים עליה בכמה מידות וחולצת טי שירט כחולה.
"מה קורה?" שאלתי, היא לא מרבה לעלות לחדר שלי, ובטח שלא לנקוש על הדלת.
"שכחת, מה?" לגלגה, היא בעטה במזוודת עור שחורה שהתרסקה כמה סנטימטרים מהרגל שלי,
"אנחנו נוסעים היום לגרנלנד, לבקר את דודה קרלה."
לבקר את דודה קרלה?
הרהרתי, "יש לנו דודה?"
"אל תהיה אידיוט, קמרון! ברור שיש!" קסידי בעטה את המזוודה לכיווני, "אנחנו יוצאים עוד כמה דקות. קמרון, והפעם, תבוא."
היא יצאה מהחדר, מפזרת אחריה עננת בושם קלילה, היא החלה לשחות בבושם מאז הבינה שבאנגליה מרבית הסיכויים לפגוש בחור חמוד הם… אולי כלום אצל קסידי.
תחבתי כמה חולצות טריקו משומשות בתוך המזוודה וכך גם מכנסי ג'ינס משופשפים, זה הטעם שלי- אף אחד לא מכיר אותי בגרנלנד.
"קדימה, ילד! אתה לא רוצה לפספס את הנסיעה, אחרת תבלה כאן את שארית הקיץ שלך." אבי צעק מהקומה התחתונה.
שארית הקיץ? אנחנו נוסעים למשך כל הקיץ?!
"אני מגיע, אבא!" השבתי. סגרתי את רוכסן המזוודה ומיהרתי לרדת.
קסידי עמדה ליד הדלת, מזוודה ורודה ומנומרת שכבה לצידה על הרצפה. "כבר הגעת, קמרון? חשבתי שאצטרך לחכות במשך כל הקיץ."
חרצתי לה לשון, אם אני חייב לבלות אצל איזו דודה זקנה ומתבודדת במשך כל הקיץ; קסידי היא רק פשפש לצד הדודה הזאת.
אף פעם לא באמת הכרתי אותה, אני חושב שהיא ביקרה אותי כשהייתי תינוק, ואיך לא, גם כשקסידי הייתה תינוקת. הא יצאה לפני מהרחם, עשר דקות שלמות עברו עד שהוציאו אותי, בעיני קסידי זה ההישג הכי גדול שלה בחיים.
"בסדר ילדים- המונית כאן, היא תסיע אתכם מכאן עד לגרנלנד. וקמרון, חמוד, אני לא רוצה שתסתבך…"
בטח; אבות חייבים להאמין לכך שהילד שלהם הוא צרה אחת גדולה ושצריך למחות אותו מעל האנושות-
"אני מקווה, למען דודה," קסידי חייכה חיוך זחוח ודילגה דילוגים עליזים לכיוון המונית שחנתה מחוץ לשער הבית.

ריח נורא עלה באפי כשנכנסתי למונית, ריח מעופש.
קסידי התעלמה מהריח, היא התיישבה לצידי ושלפה פודרייה קטנה מתוך המזוודה שלה,
היא פיזרה את האבקה הלבנה על פניה, הייתי אומר שהיא הפכה להרבה יותר חיוורת. הפודרה השוותה לה מראה ערפדי.
"להתראות ילדים!" אבי נופף לנו, "ותזכרו למסור לה דרישת שלום, ממני!"
המונית החלה בנסיעה, נסיעה של שש- שעות יחד עם קסידי בתוך מונית מעופשת שבה נוהג…
מה נוהג בה?
זה היה גבר ללא כל ספק, גבר עם פנים מקומטות וזקן דליל ולבן, ראשו מקריח. הוא היה נמוך מאוד, אפילו יותר מקסידי.
"שלום ילדים," היה נדמה שהבחין בי מביט בו.
"היי. אתה מוכן להסתכל על הכביש?! אנחנו נידרס אם לא..!" מחתה קסידי.
הנהג השתיק אותה וכחכך בגרונו. "הכול בסדר,ילדה. אין לך מה לדאוג. נשלחתי על ידי, קרלה , היא לא הייתה מסכנת אתכם ושולחת נהג שיכור."
הנהנתי. אני לא מכיר את קרלה, אבל ללא כל ספק- היא גרועה יותר מהנהג הזה ללא כל ספק, ומקסידי.
"מתי נגיע?" התפרצה קסידי, כתמיד. אאלץ לסבול את המעצבנת לצידי במשך שש- שעות, ובמשך כל הקיץ.
זה לא כיף כל כך.
"קמרון!" המשיכה קסידי, "אתה מוכן להזיז את המזוודה המסריחה שלך?!"
אם זה היה תלוי בי היית בועט את קסידי אל הכביש ומשאיר אותה שם- להסריח את חיות הבר עם הבושם היוקרתי שלה.
"כמובן, קסידי…" סיננתי.
חשקתי את שיני, קסידי בחרה למרפק אותי.
"אתה חיי עם דודה קלרה?"
הנהג הנהן, "כבר כמה שנים עברו מאז התחלתי לדאוג למשק הבית, הוא מאוד נחמד, אני מבטיח."
"מה השם שלך?" שאלה קסידי.
"נורם, נורס סטיקס." הוא חייך וחשף שורה של שיניים מצהיבות.
"סטיקס? איזה מין שם זה?" לחשה לי קסידי.
משכתי בכתפי בציפייה שתניח לי. כבר שנים שאני מחכה להפוך עצמאי מספיק- לעזוב את הבית. להתחתן ו…כנראה לנתק כל קשר עם קסידי…
"מה אתה חושב, קמרון?" היא קטעה את מחשבותיי, " אתה חושב שדודה קלרה היא זקנה מיובשת, נכון?"
נורם קפץ שפתיים, "האמת שהיא בת עשרים וארבע, צעירה מאמכם המנוחה ב…שש שנים."
"מאיפה אתה יודע בת כמה אמא הייתה?!"
הכעס שבקסידי החל להתפשט, היא לא חיבבה אנשים שמלגלגים על אימהות; או כל דבר הקשור אליהן.
אמא שלנו נפטרה ממחלה כל שהיא, לא ידועה. אבא סיפר לי שמאז דודה קלרה מתבודדת, מנתקת את הקשר שלה עם אנשים.