רגע לפני- פרק 1

זה התחיל ביום הראשון ללימודים, בו נסעתי יחד עם הארווי ללמוד בפנימיה החדשה ששנינו התקבלנו אליה.
נעמדתי ליד הארווי בהתרגשות. ״אתה מוכן לזה? שנה שלמה לשהות מחוץ לבית.״ אמרתי. האמת שלא הייתה לי כל כך בעיה להחליט לעזוב את הבית ככה. אני ילדה יחידה והורי פינקו אותי כל החיים, ועכשיו הגיע הזמן שלי לעזוב אל העצמאות.
התחלנו ללכת לכיוון האוטובוס ואז ראיתי משהו נוצץ על הירצפה. נעצרתי והתבוננתי בו.
"קאס, בואי" קרא הרווי שכבר הספיק להתקדם ולגלות שאיבד אותי בדרך.
"רק דקה!" צעקתי והרמתי חפץ כלשהו מהריצפה. החפץ נראה כמו מטבע קטן שסביבו היה מחובר שרוך. המטבע נראה ישן, אך אם כך היה נוצץ ושיווה לעצמו מראה יקר. תליתי את השרוך סביב צווארי ואז רצתי לעבר הרווי, מכנסיה את המטבע לחולצתי כך שיהיה נסתר מן העין.
התיישבנו כמה שורות לפני השורה האחרונה, והאוטובוס החל לנסוע.
"הרווי" לחשתי ,"תראה מה מצאתי" הורדתי את התליון מראשי. הרווי הביט בו.
"מה זה?" הוא שאל.
"מטבע. איזה יפה הוא, נכון?" שאלתי, הופכת אותו מכל צדדיו ומנקה אותו מהעפר והאבק שהיו על הריצפה.
״הוא נראה כאילו הוא שווה הרבה כסף.״ אומר הארווי ולוקח מידי את המטבע.
״מעניין מאיפה הוא.״ אני אומרת ולוקחת את המטבע בחזרה אליי.
הרמתי את ראשי. כמה שורות מלפני יושב רוני פטרסון, נער שלמד איתי ועם הארווי בחטיבה, כשבטנו דבוקה למשענת הכיסא וראשה מציץ מעליה. שיערו הכהה החלק נופל על פניו והוא נושף ומעיף אותו וכך חושף את עיניו הכחולות המדהימות.
הוא שואל משהו וצוחק, ואני רואה את החברים שלו צוחקים יחד איתו, ואז העיניים שלנו נפגשות והוא מחייך אליי ואני משפילה את מבטי במהירות. רוני פטרסון הורס. החיוך שלו מהמם.
אני מספיקה לראות נערה מחבקת אותו, שנייה לפני שנשמעת צרחה.
האוטובוס עוצר בחריקת בלמים, וכמעט כולם עפים קדימה, הגוף שלי נשמט לפני בלי שום שליטה, כמעט כולם צורחים, ונשמע בום איום, ואני מסתכלת סביבי ורואה דם וילדים לא זזים ששוכבים על הרצפה, ואז הארווי לידי כשכולו מלא בדם וזכוכיות וידו תקועה בתוך החלון ואז שנייה אחרי אני רואה שחור ולא שומעת כלום.
השקט הזה מכאיב לראש שלי, ואני מרגישה כאילו הראות שלי מנסות להתנתק מהצלעות. אני מנסה לצעוק מכאב, אבל אני בכלל לא מרגישה כאילו אני מחוברת לגוף שלי. אני מתקשה לנשום והנשימות שלי הופכות להיות איטיות יותר ויותר, כשבכל נשיפה אני מרגישה כאב חד חוצה את הבטן שלי. ואז בבת אחת הכל נעלם, הנשימה שלי חוזרת להיות נורמלית והכאב שהרגשתי נעלם בבת אחת. החזרה הכלכך פתאומית של הרגשת השליטה וחוסר הכאב בגוף שלי גורמת לי לסחרחורת ואז אני מרגישה כלכך טוב פתאום שאני פוקחת את העיניים.
המראה שנגלה מולי כלכך מבהיל שאני כמעט צורחת. המראה כלכך רגיל ונורמלי שבא לי להקיא פתאום. הילדים צוחקים, מדברים, חיים. כל כך שונה מהמראה שראיתי לפני שהכל נהיה מוזר, מראה של דם וילדים מתים.
אני לא מסוגלת לדבר, ופשוט מסתכלת סביבי בתדהמה. הראש שלי מסתחרר והבטן שלי גועשת.
״קאס? את מרגישה טוב? את לא נראית טוב,״ אומר הארווי בדאגה. אני מתסכלת עליו ורואה בעיני רוחי את הארווי המת, עם ידו בתוך החלון וגופו המדמם מזכוכיות הנעוצות בו.
״מה יש לך ביד?״ הוא שואל, ורק אז אני קולטת את ידי הקפוצה באגרוף כלכך חזק שאני כבר לא מרגישה את היד. אני מרימה את היד ופותחת אותה ברעד, ואז נגלה לפנינו המטבע שמצאתי קודם לכן.
״מה זה? הוא נראה כאילו הוא שווה הרבה כסף.״ אומר הארווי ולוקח את המטבע מידי. תחושה נוראית ממלאת אותי כשאני נזכרת שניהלנו את השיחה הזאת כבר. אני לוקחת את המטבע מידו והבחילה שלי מתגברת כשאני מרימה את ראשי כדי לפגוש במבטו של רוני פטרסון. זה כבר יותר מדי.
אני מתחרפנת. אני מאבדת את זה לחלוטין. ואז אני מבינה משהו ונעמדת וצורחת ״עצור!!!!״ הנהג נבהל ועוצר בחריקת בלמים, ושנייה אחרי זה האוטובוס מזדעזע מעט, אך אנחנו בחיים. כולם מסתכלים עליי במבטים משתהים, כולל הנהג.
אני לא יודעת מה לעשות. אני עומדת ומביטה בכל הילדים האלו, הילדים שלפני רגע ראיתי מוטלים על הרצפה ללא רוח חיים. אני מרגישה שהעיניים שלי בגודל צלחת, הלב שלי דופק במהירות משוגעת והראש שלי כואב. הנשימה שלי מהירה מאוד ואני מתיישבת ומנסה להרגע.
״מה קרה פה עכשיו?״ שואל הארווי. אין בי את הכוחות לענות לו. המוח שלי מותש, ואני מרגישה כאילו רצתי מרתון עכשיו.
״אני מתתי..״ אני מצליחה להגיד כעבור כמה זמן כשאני מתנשפת בפחד. הנהג כבר המשיך לנסוע וכולם כבר נרגעו בערך מהיציאה המוזרה והתמוהה שלי.
״כן, הוא כמעט עשה תאונה, זה היה מלחיץ.״ אומר הארווי ומהנהן. אני לא מבינה בכלל מה קורה פה. מה היו כל הדברים שראיתי? אני מתתי. בוודאות. וגם הארווי, וגם רוני פטרסון וכולם. אני ראיתי אותם. ראיתי אותם מתים. ואז שנייה אחרי זה הם היו בחיים, והתאונה בכלל לא התרחשה. או שבכלל לא מתנו? ומה שחשבתי שראיתי, זה היה חלום? אולי נרדמתי פשוט?
אבל איך אפשר להסביר את הכאב שהרגשתי? בחלום לא מרגישים כאב. טוב אז כנראה שזה לא היה חלום, כי את הכאב אני לא יכולה לשלול. הוא התרחש. כאב לי כמו שלא כאב לי בחיי. אני הייתי כלכך קרובה למוות, שפשוט ראיתי אותו, ממשי ודאי ורגוע. אבל אז פתאום אני בחיים, והארווי בחיים, ואנחנו מנהלים את עושה שיחה שוב ושום תאונה לא קרתה. שום תאונה לא קרתה כי אני עצרתי אותה מלקרות. הגוף שלי כבר נרגע כשאנחנו מגיעים, וחוץ מהסחרחורת ותחושת הבחילה בתוספת לסתם תחושה מעיקה, אין שום הוכחה שאי פעם התאונה הזאת קרתה. אנחנו יורדים מהאוטובוס אל עבר האכסניה ואני מוציאה את המזוודה שלי ונכנסת לאולם. האולם כניסה גדול והמון אנשים מסתובבים בו. אני ניגשת לדלפק ולוקחת מפתח ואז הולכת באיטיות לחדר שלי ושל שתי בנות שהצמידו אליי, כשהמזוודה נגררת אחרי. אני מגיעה לחדר, פותחת את הדלת נכנסת וסוגרת אותה אחרי. אני מניחה את המזוודה ליד המיטה הראשונה שאני רואה, ואז נשכבת עליה ועוצמת את עיני. הראש שלי לא מפסיק לחשוב או לכאוב ואני מרגישה כאילו אני לא אצליח לקום מהמיטה בחיים. מה קרה שם באוטובוס? שאלה שאני לא מפסיקה לשאול את עצמי בשעה האחרונה. ואין לי שום תשובה. אין לי שום מושג מה קרה שם. אני רק יודעת שמתתי, ושאף אחד חוץ ממני לא יודע על מה אני מדברת. כעבור כמה דקות מצטרפות החברות שלי לחדר.
״היי, את בסדר?״ שואלת אחת מהן. היא נחמדה, בלונדינית, יש לה עיניים ירוקות מדהימות, היא מאוד גבוהה ודקיקה ויש לה ריח של ליפסטיק דובדבן.
״כואב לי קצת הראש, זה הכל.״ אני אומרת ומחייכת אליה חיוך קטן. זה שקר כמובן, כי ההגדרה של כמה כואב לי הראש היא ממש לא קצת.
״את צריכה עזרה לסדר את הדברים?״ שואלת הנערה השנייה. היא מרכיבה משקפיים, קצת יותר נמוכה ממני ויש לה תחת קצת גדול מדי, אבל בסך הכל היא חמודה.
״לא, אני בסדר.״ אני עונה, ומתיישבת כדי להוכיח להן שאני אכן בסדר. הנערה מושכת בכתפיה ופותחת את המזוודה שלה.
״אני אליסון.״ מחייכת הבלונדינית.
״קאסי.״ אני עונה בחיוך קטן.
״ואני סיירה.״ אומר השנייה.
״אני הולכת לחפש את הארווי.״ אני מחליטה לעצמי, ״מישהי מכן יודעת איפה מגורי הבנים?״
״שני מסדרונות מימין.״ אומרת אליסון ומצחקקת.
״תודה.״ אני אומרת ויוצאת מהחדר.