רפונזל, על מכשפה מרושעת, נסיך ונסיכה יפהפייה לתחרות של מאיה.

רפונזל- על מכשפה מרושעת, נסיך ונסיכה יפהפייה

אישה עם שיער אפרפר ועיניים חומות הביטה דרך החלון, על הגן המסתורי של המכשפה, אבל זה היה גן כל כך צבעוני, היו בו גזרים, חסות, כרובים. האישה חלמה שיהיה לה בן או בת כבר שנים רבות, היא השפילה את מבטה והסתכלה על הצעיף הצבעוני שסרגה, דמעה אחת זלגה על לחיה ואז היא פרצה בבכי מר, היא לא עמדה בזה, היא רצתה ילד או ילדה, היא לא יכלה שלא לבכות, את הצעיף היא סרגה באהבה והיא רצתה להקדיש אותו לבנה או לבתה שיוולדו לה, אבל זה לא קרה, חלפו שנים ארוכות של בכי מר, תסכול, כאב ואכזבה והאישה המודאגת, הזדקנה, פניה היו מצומקות והיא ישבה על כיסא הנדנדה והביטה דרך החלון, על הגן של המכשפה. האישה הזקנה המשיכה לסרוג צעיפים ולהכין כפפות והיא שמה אותם בארון הסודי שלה, מתחת לשולחן הכתיבה הגדול בחדרה, היא לא השתמשה בצעיפים ובכפפות כי היא רצתה להקדיש אותם לילדיה שהיו אמורים להיוולד לה בקרוב, עברה שנה ארוכה והאישה כבר ידעה שהיא לא תוכל להוליד בגיל כזה, היא הייתה כבר זקנה מאוד, בת שבעים, לפתע חשקה נפשה בחסה גדולה, ירוקה ויפה, היא הצביעה עליה ואמרה לבעלה לקחת אותה מגנה של המכשפה, היא אמרה שהיא מרגישה שאם היא לא תוכל מהחסה הגדולה והיפה אז היא תשתגע, בעלה יצא מביתו בזהירות ונכנס אל גנה של המכשפה, לפתע המכשפה דחפה אותו ובעטה בו ודם נזל מאפו ששינה את צבעו לאדום.

"אם נכנסת לגן שלי ולקחת חסה אתה תשלם על זה מחיר כבד! את בתך או בנך שיוולד לכם, אתם תתנו לי אותו לנצח נצחים ואני אגדל אותו" בעלה של האישה הזקנה עם השיער האפרפר הינהן, רץ עם החסה הגדולה ויפה, פתח את דלת ביתו והראה לאשתו. האישה הזקנה הסתכלה על החסה,

"היא גדולה ויפה" אמרה בקול דקיק וחיוך עלה על פניה, "היא כל כך יפה, תודה."
בעלה של האישה הביט מבעד לחלון וראה את המכשפה נכנסת לביתה עם סל מלא בגזרים ובחסות ירוקות ויפות.

"האמת היא שאני לא יודע איזה עתיד מצפה לנו…" חלפו חודשים, ימים ושבועות והאישה הזקנה ילדה תינוקת, היא צרחה.
"זה בסדר, תירגעי!" אמר האיש וחייך חיוך רחב.

"זאת בת" אמרה האישה הזקנה והחזיקה את התינוקת, היא הסתכלה על עיניה הקטנות הכחולות והיפהפיות, על השיערות הקטנות שהתחילו לצמוח לה, על ידיה הקטנות והחלשות.

"היא עוד תגדל ותהיה חזקה כמוך!" אמרה האישה הזקנה לבעלה וחייכה.

הגיע הסתיו, הרוח נושבת
שם מסתתרים קיפוד וארנבת.
הגשם יורד ורוח הסתיו
נושבת, חושבת על מה שעכשיו.

על הקור, הפרחים ועלי השלכת
על הקרקע הולכת, דורכת
נערה צעירה עם שיער אדמוני,
עיניה כחולות, שמלתה בצבע שני.

פרחי הסתיו משתחווים לה,
העצים מחייכים, מפילים פירות.
והנערה יושבת בצילו של עץ התות,
שם היא אוכלת וגם מסתכלת על גזע עץ כרות.
היא קצת יושבת, אבל גם מתהלכת
רואה עצים, שיחים ועלים

וגם מחייכת, חייה הם דבש,
היא תצבע את הכל מחדש.
אך השמיים אפורים והרוח קרה,
גזעים ואבנים סביב מדורה,
החורף מתקרב וקר לה בלב,
לנערה הצעירה.

המגדל הגבוה, בצבע חום צהבהב
נשב שוב הרוח, נשב ונשב
הנערה בת שתים עשרה
נערה צעירה, אין לה מתחרה.
שמלתה זוהרת ומאירה את דרכה,
שמי הלילה מתכסים בשמיכה דקה.
אבל עכשיו, המכשפה הגדולה
כלאה את הנערה הצעירה במגדלה
וחייה מרים ופניה מושפלות,
היא לא תחזור שוב לשחק בחולות.

"אבל למה? למה מכשפה מרושעת שכמותך?!"
המכשפה הסתכלה על רפונזל במבט זועם ובחשה בקדרה החומה שלה.

"הביאי את קערת העץ, מיד!" היא ציוותה.
וכך רפונזל עשתה.

"קערת העץ מונחת על שולחן האבן" קולה של המכשפה הידהד בראשה, רפונזל נתנה למכשפה המכוערת עם הפנים המצומקות את הקערה.

"זה מה שאת רוצה לבשל לי סיר מלא בשוקולד נוזלי עם חתיכות של שוקולד חלב? את רוצה שאני אשמין, זה מה שאת רוצה."

"תהיי בשקט, נערה מפונקת וחסרת לב!" צרחה המכשפה.

"בסדר" אמרה רפונזל בקרירות ורצה אל חדרה הקטן היא הסתכלה על המראה בחדרה, ישבה על כיסא וסירקה את שיערה.

"אבוי, שיערי התארך!" היא צרחה בבהלה ושמטה את המסרק מידה.

"זה הכוח שלך" אמרה המכשפה, "והכוח הזה יאזל מתישהו."

"הוא לא!" צרחה רפונזל ודמעה אחת זלגה על לחיה.
"אלא אם כן, אני אגזור את שיערך במספריים…"

"לא!" צרחה רפונזל, נכנסה למיטתה והתכסתה בשמיכה שלה.
המכשפה צחקה וחייכה, לפתע, רוח של זיכרון הקפיאה אותה, היא ראתה כלוב עם ילד מסכן ובודד עם שיער שחור וילדה עם צמות חומות מביאה לה דלי מים. "ואתה עמי… תאכל ותשמין, תהיה מספיק גדול כדי שאני אכול אותך עם המכשפות החברות שלי, קדימה, קח עוד פרוסה של עוגת דובדבן."

"ובסוף הם זרקו אותי לאח וחזרו לבית שלהם, מי שהציל אותי ממש ברגע האחרון היה כריסטופר המכשף" חשבה לעצמה המכשפה ואז אמרה בקול רם: "רפונזל."
"מה?" שאלה רפונזל והתייצבה מול המכשפה.

בימי העצב הקרים
הצללים חוזרים, שרים
מכשפה נוראה צוחקת צחוק מרושע
רפונזל שומעת את צלילי החורשה,
רשרוש העלים, נענוע שיחים
תותים נופלים מהעצים הגדולים והגדושים.
ענן לבנבן רוקד לו מעל
עננים אפורים מתאספים סביבו
וגורמים לרפונזל להיות אפלה
ולמכשפה להתנהג באכזריות ובתוקפנות,
כלפי רפונזל, נערת הנאמנות.

והיא כמו סינדרלה, משרתת אותה
את המכשפה עם השמלה השחורה.
גשם יורד ומצליף על חלונות הבתים
ליבה שוב פועם ועפים בלונים.

"למה אני לא יכולה לצאת החוצה?!" צרחה רפונזל.

"אסור לך לצאת מהמגדל הזה!" צרחה המכשפה.
עברו שנים ארוכות והמכשפה יצאה לקטוף תותים.

"רפונזל, רפונזל שלשלי את שיערך ומיד אבוא לבקרך!"
אבל רפונזל לא הייתה במגדל.

"רפונזל?! רפונזל?!" צרחה המכשפה.
רפונזל חיבקה את הכרית הלבנה ושכבה ליד הנסיך שלה, שהיה לבוש בחולצה לבנה ומכופתרת.

"אני התכוונתי ללכת לנשף, לאירוע החגיגי…"

"רפונזל!!!" לפתע, רפונזל שמעה את הצרחה של המכשפה.

"עזוב, אני לא הולכת אליה, אני נשארת איתך!" אמרה רפונזל.

"אז המגדל, בזכותו את כאן."

"כן, זה מגדל של סודות, ישבתי בחדר הקטן שלי ושמעתי שריקות ואז קול מסתורי, עמוק ואפל, שעוד כמה דקות אני אמצא נסיך." אמרה רפונזל.

"את יודעת שאני יודע לשלוט בשלושה יסודות?"

"יפה. אילו יסודות?"

"אוויר, מים ואש."

"וואו באמת?!"

"איזו חמודה את…"
היה כבר לילה, חושך והמכשפה הלכה עם עששית וחיפשה את רפונזל ברחובות החשוכים.

"רפונזל!" היא צרחה, כל גופה רעד.

"רפונזל!"

"אל תלכי אליה!" אמר הנסיך לרפונזל.
"אבל אני חייבת… אתה לא יודע מה היא יכולה לעשות לי" אמרה רפונזל בקול דקיק ונעתקה נשימתה.
רפונזל רצתה לצאת מחדרו של הנסיך, אבל הוא עצר אותה וחסם את דרכה, אבל אז היא התחמקה ופתחה את דלת חדרו.

"רפונזל! תחזרי למגדל!"
קולה העמוק והמפחיד של המכשפה הידהד בראשה של רפונזל.

"ו… מתנה ממני" אמר הנסיך ונגע בכתפה של רפונזל.

"תודה!" אמרה רפונזל ולקחה את האגס שהנסיך נתן לה.
רפונזל רצה והמון מחשבות התרוצצו בראשה: מה המכשפה תגיד לה? האם היא תתנהג אליה בצורה עוד יותר חמורה? אולי היא תהרוג אותה? או שתנהג אליה בתוקפנות בכל שנה ובכל דקה שתחלוף בימי חייה המרים?
לפתע, שיערה של רפונזל התארך עוד ועוד והיה לה קשה ללכת, השיער הכביד עליה והיא נפלה ונפלה, לפתע, היא מצאה את עצמה באולם הכישופים, הוא היה ריק.

"טוב, אם אני כבר כאן, זה הזמן לראות אם שר הקסמים המכובד כתב אותי בספר האפל."

"רפונזל!!!"
רפונזל ניסתה להתעלם מהצעקות של המכשפה הגדולה והנוראה. היא דיפדפה בשקט בין הדפים הצהובים והישנים של הספר הגדול והמכובד, הספר האפל.
רפונזל קראה את הכותרת המובלטת בעמוד חמישים ושש: "רפונזל מייק"
"זאת אני!" היא אמרה בהתרגשות והמשיכה לקרוא.
"נכתבה בספר הגדול והאפל בשנת-"

"לא, זה לא יכול להיות!" אמרה רפונזל, היא נצמדה אל הקיר של אולם הכישופים וראתה דם נוזל מהקירות.
לפתע, רפונזל שמעה לחישה, היא הלכה לאט לאט.

"מי זה?" היא שאלה.

"אני מתחת לשולחן העגול."

"אבל מי אתה?"

"שד!"

"מה?!" צרחה רפונזל, ליבה פעם בחוזקה, "מה אתה עושה באולם הקדוש?"

"מלך הסודות, סונטריוס, שלח אותי לכאן, לאולם הקדוש הזה, שהיה שלח לנושאי תיקי הזהב, הם ניהלו אותו ודאגו שהאווירה פה תהיה נעימה, שלווה ושקטה, אבל ריק, הקיסר המרושע הרס את האולם הזה ואז בנו אותו מחדש, בדיוק באותו המקום של ההריסות. ואני נשלחתי לכאן כדי לגלות ולחקור מה עוד היה בתקופה שלפני שבנו שוב את האולם הקדוש הזה" אמר השד.

"ולמה שלחו דווקא אותך?" שאלה רפונזל.

"בגלל שאני הייתי… נאמן ומוכן למשימה חשאית, של גילוי דברים, לדעתי, התקופה הזאת היא מאוד מעניינת" אמר השד.

"אני יכולה לעזור לך לחקור…" אמרה רפונזל.

"רגע, מי את?" שאל השד.

"רפונזל" אמרה רפונזל.

"את רפונזל מהמגדל האפל של המכשפה?" שאל השד.

"כן" אמרה רפונזל בסיפוק.

"כולם יודעים עלייך, כולם מכירים אותך… את לא יודעת אילו סיפורים ממציאים המדענים הטיפשים בעיירה שלנו."

"הם יכולים להמציא. העיקר שאתה יודע את הסיפור האמיתי."

"איזה סיפור?" שאל השד.

"הסיפור שלי, שהמכשפה כלאה אותי במגדל האפל…."

"רפונזל!" נשמע שוב קולה המיואש של המכשפה, היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה ללכת ברחובות החשוכים.

"מה?! המכשפה מחפשת אותך?!" שאל השד.

"כן, אבל עדיף שאני אשאר כאן…"

"רגע, את הצצת בספר האפל?"

"סליחה, מה אלו השאלות האלה?"

"את יכולה לבדוק את השם שלי… בבקשה… אין לי אומץ" אמר השד בקול דקיק.

"תבדוק בעצמך…. למה דווקא אני?"

"כי את המיוחדת!" אמר השד.

"רפונזל, אם לא תחזרי הביתה- אני אמצא אותך ואהרוג אותך! רגע, אני שומעת קולות מהאולם הקדוש…"

"אוי ואבוי היא יודעת שזאת אני, היא עומדת להיכנס לכאן, אני חייבת להסתתר!"
אבל זה היה מאוחר מדי, נשמעה חריקה של דלת ורפונזל ראתה את המכשפה, היא הורידה את הכובע שלה ושיערה הפרוע והשחור הפחיד את רפונזל, היא רעדה.

"נסיכה מפונקת, את יכולה להסביר לי מה בדיוק קורה כאן?!" צרחה המכשפה.

"אני רוצה את הנסיך שלי!" צרחה רפונזל."
המכשפה הוציאה צעיף צבעוני מהתיק השחור והגדול שלה.

"את רוצה את הצעיף הזה שאמך סרגה לך והקדישה לך אותו?" שאלה המכשפה וצחקה צחוק מרושע.

"לא, אל תקשיבי לה!" אמר השד.

"זה צעיף שאמא שלי סרגה לי, הוא צבעוני!"

"לא, רפונזל! אל תעשי זאת!"

רפונזל התקרבה אל המכשפה.
המכשפה חייכה חיוך מרושע, היא
התקדמה
וכישפה
ואז היא נפלה.
כי לרפונזל היה כוח אדיר, עצום ומיוחד.
ומאז אותו לילה, הכל השתנה, המכשפה פחדה מרפונזל והנערה הצעירה ברחה ורצה בשמחה בשדות הפתוחים, היא שרה ורקדה והסתכלה על השמיים הבהירים.
ואז היא מצאה את הנסיך שלה.

"אנחנו נפגשים שוב" אמרה רפונזל בסיפוק.

"אנחנו עוד ניפגש" אמר הנסיך.

"מה? אתה עוזב?" שאלה רפונזל.

"כן, לצערי" אמר הנסיך.

"לאן?"

"לבית של פיטר אחי הגדול ואז אני הולך איתו למלון, לבד, אבל עוד שבועיים, אנחנו ניפגש!"
רפונזל חייכה אל הנסיך, התקרבה אליו, הוא התקרב אליה.

"אני רוצה להגיד לך משהו."

"מה?" שאלה רפונזל.

"לא חשוב!"

"נו, תגיד!"

"אני אוהב אותך!"
……………………………………….