שבורה

חושך. רואן לא ראתה דבר, לא חשה דבר. היא ריחפה חסרת משקל וחסרת גוף באפלה סמיכה. היא לא הייתה מופתעת שהגיעה לכאן. הרי ידעה שזה היה רעיון רע. ידעה זאת עוד לפני שאחזה במרזב, עוד לפני שנשמטה הקרקע תחת רגליה והיא צנחה ממרומי הקומה הרביעית. כל גופה היה מודע לסכנה שבדבר, אך כיוון שחרותה הייתה מוטלת על הכף, רואן נטלה את הסיכון ברצון. היא ידעה שאינה יכולה לחכות עוד. היא חייבת לברוח.
אז היא אזרה אומץ, יצאה מבעד לחלון חדרה, והחלה פוסעת בזהירות לאורך מדף האבן הצר. רוח עזה איימה להשליכה אל על, ושמיים שחורים מבשרי רעות רעמו מעליה. רואן לא וויתרה. היא חבקה את קיר האחוזה בשתי ידיה, נצמדה אליו בכל כוחה, והתקדמה בהתמדה לעבר המרזב.
עם כל צעד שעשתה, מחוך המתכת שלבשה מעל שמלתה, התחכך בצווחה צורמנית בקיר האבן. "את ליידי, והגיע הזמן שתתחילי ללכת כמו אחת." קולה של אימה הדהד בראשה. "אני לא רוצה להיות ליידי, והגב שלי בסדר גמור!" ניסתה רואן למחות באותו יום, אך ללא הועיל. אימה כבר הזמינה את דוקטור שטומפאנק, והלה הרכיב עליה את המחוך, הידק ומשך והבריג, עד אשר גבה היה זקוף כסרגל. לולא הייתה כלואה בתוכו, רואן אולי הייתה מעריכה את מלאכת המחשבת שהיה. הייתה זו יצירת אומנות כמעט. מערכת מורכבת של קפיצים וגלגלי שיניים, אשר לפתו את גבה בתנוחה זקופה וכואבת, ומנעו ממנה כל תנועה מלבד ההכרחיות ביותר. לו יכלה הייתה מורידה אותו. אך אימה הדוכסית הורתה להתקין מנעול בגב המחוך, ואת המפתח הטמינה עמוק בכיס שמלתה. רק לעת ערב הייתה אימה פותחת את המנעול, וכל בוקר הייתה נועלת את ביתה בחזרה.
היו אלה חיים קשים באחוזה העתיקה, אך לרואן הייתה נחמה יחידה. הייתה זו בובתה השבורה, בלרינה יפיפייה עשויה חרסינה. בגבה היה קפיץ, וכאשר נמתח, הבובה הייתה פוצחת בריקוד נהדר. אך זה היה לפני שנים. לפני שהבובה נשברה. סדקים מכוערים חרצו את פני החרסינה, הרגליים היו שבורות, והמנגנון שבתוכה חדל לעבוד. אבל רואן אהבה את בובתה בכל זאת. כל יום הייתה מנקה ממנה את האבק, חובקת אותה בזרועותיה, ומספרת לה את סודותיה. עד אשר אתמול בבוקר, הבובה נעלמה. רואן תחקרה כל משרת באחוזה, אך איש לא ראה אותה. לבסוף שאלה את אימה. "השלכתי אותה לאשפה, שם מקומה." היא הפטירה כלאחר יד. "אין טעם לטרוח סביב משהו שלא ניתן לתקנו." אימה תמיד הייתה כזו, מחליטה על דעת עצמה ופועלת. הזעם שבער ברואן לא ידע מעצורים.
"היא לא הייתה שבורה! אני אהבתי אותה! " היא צרחה על אימה בזעם. "את אישה איומה! לא פלא שאבא עזב!" אימה סטרה לה על כך ונעלה אותה בחדרה, אבל לרואן לא היה איכפת. בליבה גמלה החלטה. היא תברח. היא תעשה כל שביכולתה כדי להיות כמה שיותר רחוקה מאימה ומהכלא לו קראה בית.
לרגע היא אפילו חשבה שהצליחה. היא הגיעה למרזב, והייתה בטוחה שהנה, היא עומדת להתחיל את חייה. אך ברגע שאחזה בו, התפוררה האבן תחתיה, והאחוזה השליכה אותה אל מרצפות האבן. רואן הוטחה בקרקע הקרה, ושקעה לאפלה לצלילי נקישות מתכת, בעוד המחוך שלה נשבר לעשרות חתיכות.
גשם המתכת היה כמוזיקה לאוזניה של רואן. במשך שנים הייתה כאסירה בתוך המחוך, וכעת לבסוף השתחררה ממנו. אומנם היא מעולם לא שיערה כי יהיה זה המוות עצמו אשר ירסק את כלאה, אך לפחות היא השיגה את חרותה. אימה לא תוכל לשלוט בה עוד.
משום מה, רואן מצאה עצמה חושבת על בובתה הישנה. היא נזכרה ביום בו בובתה נשברה. היום בו החליטה לפתע הבלרינה לזנק מראש המדרגות. ליבה של רואן נשבר כאשר ראתה את בובתה האהובה סדוקה ושבורה. היא התחננה בדמעות בפני אביה שיתקן אותה, אך הוא רק ליטף את ראשה בחיבה ואמר שהוא מצטער, שהוא לא יכול. כשרואן שאלה מדוע, הוא ענה שאי אפשר לתקן הכל, ושלמען האמת גם לא תמיד צריך. "ובכלל," הוא אמר בקולו העמוק. "היא לא באמת שבורה. לא כל עוד יש מישהו שיאהב אותה." רואן לא הבינה למה התכוון, אבל היא אימצה את בובתה אל ליבה והכריזה: "אני אוהבת אותה, ואני אמשיך לאהוב לנצח!" אביה חייך בחום וליטף את ראשה. נדמה היה לה שהוא גאה בה על כך.

"רואן." קול מרוחק חדר את האפלה, כאילו הגיע מצידה השני של מנהרה ארוכה. קולה של הדוכסית. "רואן!" האם בכוונתה לרדוף אותה עד העולם הבא? רואן ניסתה להתחפר עמוק יותר בתוך החשיכה, ניסתה לברוח, אך ללא הועיל. בלילי קולות נוספים באו בעקבות קולה של אימה, ורואן החלה לזהות את קולות המשרתים השונים, קוראים באימה ומשתנקים. "אלוהים אדירים!" "כמה נורא!" "כל כך הרבה דם!" "הרגליים! הרגליים שלה!" היא ניסתה לאטום את אוזניה, אך הקולות רק גברו, והביאו עימם תחושות משונות של קור, ורטיבות, ורצפות נוקשות הלחוצות כנגד גופה. "הדוקטור, שמישהו יקרא לדוקטור!" ציוותה הדוכסית. לא, רק לא הוא. הוא בוודאי יבנה לה מחוך חדש. למה הם פשוט לא יכולים להניח לה לנפשה? רואן ניסתה לקום, ניסתה לרוץ ולברוח אך גופה לא ציית. היא הרגישה שאיבריה נמעכים תחת האפלה.
"אלוהים אדירים, מה קרה כאן?" קולו של הדוקטור קרב לעברה.
"עשה משהו, תקן אותה, אני מתחננת!" התייפחה הדוכסית.
"אני חייב לנתח אותה מיד. המחוך שלה, חתיכה ממנו כנראה ננעצה בגבה. היא מאבדת יותר מדיי דם. אך איני יודע אם אוכל להציל את רגליה. הן…"
קולו של הדוקטור גווע בהדרגה. רואן כבר לא הצליחה להבין את דבריו. בינתיים היא חשה עצמה שוקעת עמוק יותר ויותר לתוך עלטה סמיכה וכבדה.

קרני שמש ביישניות חדרו מבעד לחלון, וריצדו על עיניה. רואן ניסתה להושיט את ידה ולסגור את החלון, אך ידה לא מצאה דבר. היא פקחה את עיניה והביטה סביבה. החדר בו הייתה היה מפואר ומרווח.
הקירות היו מכוסים שטיחים, הרהיטים היו עשויים עץ כהה ומשובח, וסדיני המיטה היו ממשי. רואן הייתה בחדר השינה של הקומה הראשונה. לרוב היה ריק, ולעיתים נדירות שימש אורחים נכבדים שבאו מרחוק.
זיעה קרה החלה מכסה את גופה של רואן, בעוד ההבנה שוקעת בתוכה. בלב פועם היא אחזה בשמיכות והניפה אותן מעליה. זוג רגליים לבנות ועדינות זרח קלות תחת קרני השמש. אבל אלה לא היו הרגליים שלה. רגליים אלה היו עשויות חרסינה ושזורות ורידי נחושת. רואן חשה מעין צרחה מתגלגלת וגדלה בתוך ראשה. צרחה שניסתה להימלט מבין שפתיה כבר שנים רבות. היא הביטה סביבה, אחזה בפמוט שהיה מונח על שידת הלילה לידה, והטיחה אותו ברגלי החרסינה. סדקים נחרצו לאורך הרגליים הלבנות, ובמהרה נחשף מנגנון המתכת שבתוכן. רואן לא רצתה את הרגליים האלה, היא רצתה את הרגליים שלה. לא איכפת לה כמה קשה היא נפצעה, היא רצתה את הרגליים שלה. היא מעולם לא ביקשה את הרגליים האלה, ומעולם לא ביקשה את המחוך, ומעולם לא ביקשה דבר שאימה נתנה לה.
היא שמעה את הדלת נפתחת וצעדים ממהרים לקראתה. ידיים אחזו בידייה, וקולה של אימה גער בה: "רואן! ילדה רעה, ראי מה עשית! את שבורה לגמרי." הפמוט נלקח ממנה, ורואן מצאה עצמה יושבת על סדיני משי בין שברי חרסינה וחלקי מתכת עקומים. אימה עמדה לידה, אוחזת בפמוט, ממתינה להסבר.
"אני עשיתי?!" היסתה רואן, קולה ניחר מרוב זעם. "לא. לא אני. את! זו את שכל הזמן מנסה לתקן אותי, עם המחוך ועם החוקים שלך, אבל מעולם לא הייתי שבורה!" את המילה האחרונה רואן צרחה בכל כוחה. הדוכסית החווירה למשמע מילים אלה. למשך מספר רגעים נותרה עומדת בדממה, ואז, בהעדר מענה הולם, היא סבה על עקביה לעבר הדלת. "את נסערת." היא הפטירה מעבר לכתפה. "לכי לישון. אני אקרא לדוקטור שטומפאנק כדי שיבנה לך רגליים חדשות. שוב." ולאחר שאמרה מילים אלה היא סגרה את הדלת מאחוריה והשאירה את רואן לבדה.
רואן חפנה את פניה בידיה והרשתה לדמעות לזלוג. היא בכתה על כל שאיבדה בחייה: אביה, הבובה, ורגליה. אך מעל לכל, בכתה על כך שלאחר שנים שאימה ניסתה לתקן אותה, רואן סוף כל סוף נשברה.