שברירי האשליות-1-הכניסה והמכשף

במערה אפלולית, בעולם כה שונה, מכשף ישב מול חלקיק מראה שבור. הוא החל לדבר לינשופו השחור. "הזמן אכן הגיע, הלא כן יקירי?" הינשוף ענה לו בקרקור נמוך. בחלקיק המראה השבור הוא ראה נער כתום שיער, בחור שמחפש את ביתו, את הנער שכולם חושבים שהם רוצים להיות, את האפס, שודדת הים, הילדה שעדיין רצה אחרי חלומות, האמנית, והסופרת.
הם נראו לו שונים כל כך שהוא לא יכל לא לתהות איך קבוצה מוזרה זו יכולה להיות קשורה זו לזו. לפתע נשר מלכותי נכנס דרך פתח המערה, ובין טפריו מכתב עטוף סרט זהב. הנשר הפיל את המכתב על יד חלקיק המראה ונעלם כלא היה.
המכשף פתח את המכתב ומצא את הדבר לו חיכה. הוא לא יכל להיות בטוח, המלחמה עומדת להתחיל.
****
תאליס שנא את העולם הזה, הכל נראה לו יותר מדי מסובך. כל בני האדם האלו חשבו על הכל יותר מדי, הם חשבו על הכל שוב ושוב עד שכל דבר כבר איבד פואנטה. הוא ישב בדירתו הקטנה והסתכל על מה שנשאר לו ממשפחתו. תמונה שלו ושל אמו, ועוד אחת של כל משפחתו יחד, והייתה תמונה שלו בתור ילד קטן, יושב על חתול שצווח ומאחוריו אביו ואמו צוחקים. הוא לא יכל לעצור את הדמעות מלזלוג על פניו, הוא לא יכל לחכות ליום שיחזור הביתה.
לפתע הוא החל לשמוע את הקול שלא שמע כבר כל כך הרבה זמן, הקול היה משובש אבל הוא הדהד בראשו. הוא מצא שהוא לא יכול לפקוח את עיניו, אבל בכל זאת הוא עומד, עומד גבוה וגאה כמעט כאילו גופו מחכה למשהו. ואז הכל סביבו התפוגג.
***
אליסה ישבה בחדרה הקטנטן כמו בכל יום אומלל. הצחנה של העיר הגיע מחלונה אבל ריח בית היתומים היה אפילו יותר נורא, ריח בית היתומים היה ריחו של בדידות, הצחנה הגרוע ביותר.
התקרה נראתה כמו שהתקרה נראית בכל יום, ומיטתה הנוראית עמדה במקומה כמחכה שמישהו ירגיש שנמאס לו לחיות, ותמונת משפחתה התנדנדה מעליה. היא הזכירה לאליסה זמנים הרבה יותר טובים.
היא נשכבה על מיטתה עצמה את עיניה, עד שלא יכלה לפקוח אותן שוב. רגש מוזר התפשט בכל גופה במכלה אותה מבפנים עד שהיא כבר לא הייתה.
***
זירו היה באופן הכי פשוט של המילה…אפס. הוא לא זכר איך זה להיות אדם אמיתי, הוא היה בטוח שהוא לא אדם אמיתי. הוריו התאבדו והוא עדיין נרדם כשהוא חושב על זה, אבל הוא לא יכל לעשות את זה, לא משנה כמה סיבות היו לו. הוא אהב לחשוב שהוא פשוט לא אמיץ מספיק לעשות את זה.
בחדרו המבודד הכל נראה פשוט, כל עוד הרופאים לא נכנסו. אבל הוא היה רעב, רעב מאד. הוא פשוט רצה להיות חופשי, אפילו רק לשנייה אחת כדי שתחושת החופש הזאת תהיה בזיכרונו, והוא ידע שיש למה לקוות.
התחושה הזו השלטתה על גופו לרגע, בשנייה ההיא הוא הרגיש חופשי ואז עיניו נעצמו, והכל נעלם.
***
צ'נדלר לא הייתה בטוחה במאת האחוזים לאן הגיע, ובדיוק איך. המכונה שלה הייתה אמורה לשלוח אותה למקום כלשהו, והיא מצאה את עצמה בעולם הזה. עולם שבו הכל נראה…אפשרי. וזה היה פשוט, לחלוטין, מוזר.
היא קמה בבוקר והלכה לעבודה שלה במאפייה של גברת לניסגרימנור (אפילו השמות שם נראו לה מוזרים). היא עבדה אצל גברת לניסגרימנור כי פשוט לא הייתה לה ברירה, לא קל להיות מדענית קטנה בעולם הזה, ובמיוחד לא קל להרוויח מכך משהו.
היא ניסתה לקום ממיטתה, אבל לא הצליחה, היא נלחמה במה שזה לא היה בעצר אותה ולפתע לא מצאה את הכוח להמשיך להילחם, עד שכבר לא הייתה שם.
***
אדליין ישבה בכורסא בחנות של אביה, הוא לעולם לא היה מגיע בזמן לפתוח ולכן היא הגיע מוקדם בבוקר סידרה שם, כתבה מעט הודעות, ואז התיישבה וקראה בשקט. היא אהבה את החנות הקטנה של אביה, היא הייתה חמימה ומחתרתית, כל מה שתמיד חולמים שחנות ספרים תהיה.
למשהו דבר לא הסתדר בדיוק כמו שהיא רצתה שיסתדר, היא רצתה להיות מעניינת, להיות מישהו ששווה לזכור אבל נראה שזה לא עומד לקרות. היא הייתה פשוט מישהו, מישהו שמתקיים עם עוד אנשים בלי להיות באמת מישהו.
כשמחשבה זו בראשה היא עצמה את עיניה והחלה לחלום, עד שתמונה מוזרה הופיע בראשה, תמונה שאי אפשר לתאר מפני שהיא תמונה אבל היא הרבה יותר מזה. ואז היא הרגישה איך גופה עוזב, היא לעולם לא הרגישה כאילו היא בעולם, ועכשיו היא באמת לא הייתה בו.
***
ג'סמין הייתה על הספינה שלה כשבום נשמע, אבל כשהיא הסתכלה סביבה לא היה שם אדם, ולא הייתה שום פצצה. היא שאלה את חברותיה עם שמעו משהו אבל הן פשוט הסתכלו עליה כמשוגעת.
היא הלכה לקצה הסיפון והסתכלה, באופק לא היה דבר. היא הסתכלה מאחוריה לעבר חברותיה, אבל גם הן נעלמו כלא היו. רוח דחפה אותה לעבר כיסא שלא היה שם לפני כן ועצמה את עיניה, עצמה אותן בחזקה כך שג'סמין לא יכלה לפתוח אותן.
ואז גם היא לא הייתה שם יותר.
***
אלכס קרא סיפור לאחותו הקטנה בביתם הקטן בפרברים, כששמע את קול אמו בראשו, שר לו את שירו האהוב ביותר של הביטלס. הוא הסתכל סביב ולא ראה דבר מוזר, אחותו הקטנה עשתה כמוהו ואז הסתכלה עליו בעיניים גדולות והראתה לו איפה הפסיק בספר.
הוא מצא שהוא לא יכול להמשיך לקרוא. הוא סגר את הספר ונעמד, כשהסתכל לאחור אחותו הקטנה כבר לא הייתה שם, הוא לא יכל להפסיק ללכת.
הוא הלך והלך עד שהיה בקצה ברחוב שלו ומולו היה רק ערפל, ואז הוא נפל על הכביש עם עיניים עצומות, ופשוט התפוגג.
***
ארו ישב על יד עץ עם קש בפיו, כובעו מסתיר את עיניו. נערות שחלפו על פניו היו מצחקקות בביישנות ואז ממשיכות ללכת, וגברים היו נוחרים בבוז כלפי העצלנות שלו.
הוא לעולם לא סלח להוריו על שמכרו אותו לאדם שהתעלל בו, ועד היום יש לו סיוטים על אותו אדם נורא אבל לא תתפסו אותו מראה את זה, אפילו לא קצת. הוא הבחור שכולם רוצים להכיר, כולן רוצות לשכוח אבל הוא פשוט הוא.
הוא נרדם ושמע את קול אדון הטירה בראשו צורח עליו ואומר: "אוהב את זה, הא? אוהב את זה טפיל?", הוא דחק את הזיכרונות הללו אבל נראה שהוא שקע לתוכן, והמשיך לשקוע עד ששקע הוא הדבר היחיד שנשאר על האדמה.