שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 1 והרשמה
אני עדיין יכול לזכור את הצבע של השמיים לפני שהאנשים באו.
הם היו כחולים ובהירים, והעננים שטו להם בעצלנות ברחבי השמיים. הצמחים היו ירוקים, והאור הבוהק של השמש סינוור רבים.
ועכשיו הכול הרוס.
הבטתי בעצב בשמיים הסגולים והכהים. לא היו יותר עננים, והשמש כבר לא סינוורה כמו מקודם. בשבילנו, השדים, זה הדבר הגרוע ביותר שאי פעם קרה.
"אח גדווול! הבאתי אוכל!" שמעתי צעקה. התנערתי במהירות ממחשבותי, וקמתי בקפיצה. אחי הקטן מיהר לעברי עם שקית בידו, וחיוך ענק על פניו. הוא השד היחיד שעד עכשיו פגשתי שחייך ככה.
"אספתי לנו פטריות, צמחי מרפא בשבילך, וגנבתי גם כמה ארוחות של בני האדם שעובדים פה ליד," הוא אמר, ממשיך לחייך.
נאנחתי. "אני מניח שאנחנו נאכל עכשיו, נכון?" שאלתי אותו.
הוא הנהן, והתיישב על האדמה הקרה. ובעודו פורש את הדברים שהוא מצא על השולחן, התיישבתי לידו.
הוא קטן ממני בשלוש שנים, אבל הוא מתנהג כאילו הוא האחראי. אנחנו לא תאומים, אבל הופעתינו די דומה- יש לנו אותו שיער בלונדיני מלוכלך, ועיניים צהובות. להרבה שדים יש עיניים צהובות, זה לא יחודי. אבל מה שכן יש לנו, אלה נשקים. לי יש פיגיון שחטפתי מאחד האנשים, ולהארו יש את הקסם שלו. אנחנו היינו מסודרים להרבה זמן.
"מאל?" הארו נופף מול פני. "אתה שקוע במחשבות הרבה לאחרונה. הכול בסדר?" הוא שאל בדאגה.
חייכתי אליו חיוך מרגיע. "בסך הכול יש לי תחושה טובה לגבי היום, זה הכול," אמרתי.
"אתה אומר את זה כול יום, אבל הכול נשאר אותו הדבר."
"לפחות לא הרגו אותנו, זה כבר טוב."
הוא נאנח. "איך שאתה רוצה- אני לא עומד להתווכח."
"טוב."
"טוב."
גילגלתי את עיניו. לפעמים קיוויתי שהוא יהיה פחות מעצבן.
אבל הבעיה היא, שבאמת הייתה לי תחושה טובה לגבי היום. כאילו משהו עומד לקרות, משהו עצום בגודלו, משהו טוב. אבל אני הייתי בטוח שזה היה סתם הדימיון שלי.
עד שזה באמת קרה.
אוקיי, אני לא עומדת להמשיך את בניו של השטן, כי… לא יודעת. הוא לא הכי וואו.
אז התחלתי סיפור חדש -בואו נקווה שאני אסיים אותו- ואני צריכה דמויות.
שם:
גיל: (15-25)
מראה:
אופי:
אדם / שד: (אני צריכה רק 4 שדים, ו2 אנושיים תאומים.)
רקע:
עוד משהו:
הסיפור מתרחש בעולם אחר, לא כדור הארץ אבל דומה לו. בעולם הזה חיו שדים, שנראים כמו בני אדם, והם חיו בסדר. ואז האנשים הגיעו, וההגעה שלהם שינתה את הסביבה 180 מעלות. הם התחילו לצוד את השדים כי הם פחדו מהם, והאוכלוסיה של השדים קטנה באופן משמעותי. (אני אפרט יותר בסיפור עצמו, פשוט שיהיה לכם מושג מה עומד להתרחש)
נ.ב: אני. חייבת. ביקורת. יש לי הרגשה שזה יצא לא הכי מדהים, אבל אני לא יודעת איפה לתקן. אבל בכול מקרה, מקווה שתאהבו ^^
תגובות (14)
שדה
שם:קטרין ווקר
גיל:16
מראה:שיער חום חלק ארוך עיינים חומות עור בהיר אבל לא יותר מידי שיניים ישרות לבנות גוף לא רזה ולא שמן
אופי: אוהבת לעזור נחמדה ביישנית קשה לה קצת להכיר אנשים ולהיתחבר איתם עם זאת היא נאמנה לחבריה ותעשה הכול בשבילם הולכת לפי אינסטינקטים
רקע: תבחרי לה את
עוד משהו; הסיפור מהמם אני אעקוב אחריו ומקווה שתוסיפי אותי (:
רציתי להוסיף לאופי שהיא רגישה ועדינה וניפגעת בקלות והיא רוצה להשתלב עם בני האדם (להיות חלק מהם) והיא אופטימית מאוד וכשמכירים אותה יותר מקרוב היא ממש חמודה ונחמדה
אני ממש אהבתי דווקא. זה גם נשמע כמו נושא שאתחבר אליו על בטוח*^* אם אמצא בהמשך שגיאות, אני אגיד חח אבל כדאי שתאריכי את הפרקים הבאים. אני במינה שבזה לא רצית לחשוף יותר מדי על ההתחלה, אבל פשוט בהבאים-אורך כזה נראה לי קצר מדי. אבל הכתיבה שלך טובה. ככה שאין מה להרגיש חוסר בטחון לגבי הספור.
המממ דמות? אפשר?^^
~בתקווה שאכן תמשיכי~
שם: מאסארו (MASARU) {אם יש צורך שם משפחה תוסיפי}
גיל: 19
מראה: השיער שלו שחור כפחם, ומגיע עד אמצע\סוף {לאדעת, תחליטי} צווארו, ונופל מעט על חלק מפניו. עורו די בהיר, אבל לא חיוור. לעיניים שלו יש צבע זהוב (נו לא צהוב, אלא זהב, יש הבדל נו;-;) הוא גבוה, רזה-אולי קצת יותר רזה מהממוצע. אבל הוא גם חטוב (לא שרירי..פשוט בכושר).
אופי: הוא טיפוס לא רגשני במיוחד, תמיד מביט באחרים קצת מלמעלה. אפילו שזה נראה קצת טיפשי אחרי שהאנשים באו וצדו כ"כ הרבה שדים. הוא די קריר ומרוחק. הוא חכם וקולט ומחשב מהר מאוד. הוא יכול לצפות כמעט כל מהלך אנושי ולכן לא נתפס עדיין, ולכן גם חש התנשאות מול בני האנוש. יותר נכון, מתנהג ככה. הוא לא מבין הרבה על יחסים רגילים, ורגשות כמו שמחה או אהבה, כי תמיד חשב שהם טיפשיים. אם הוא ייתקל באחד מהם (שמחה, אהבה, לאדעת), אפשר יהיה לגלות בו צדדים אחרים.. כי בעצם הוא ממש לא בטוח בעצמו בנושאים האלה, למרות שאף אחד לא יודע או רואה את זה. ואם מישהו יעשה לו פשוט טובה, ללא תנאי-יהיה לו ממש קשה להבין את זה.
אדם\שד: שדD:
רקע: כמו שאמרתי, בשל החכמה ויכולת הקליטה והחישוב המהירה שלו, הוא ידע לצפות כמעט כל מהלך של בני האדם, וכך שרד לאורך הזמן. כשהיה קטן יותר תמיד היה עסוק בדברים מסובכים כמו משחק שח מט נגד מבוגרים אלופים, ותמיד ניצח {אם היה להם שחמט בכללX'D}. הוא יתום (אם יש אחים יש הורים, לא?), ומעולם לא קיבל (ולרוב גם סרב לקבל) יחס חם במיוחד, כמו זה של הורים טובים. לכן גדל להיות טיפוס די קר ומתבודד. בגלל זה גם רגשות אופטימיים יותר זרים לו לגמרי, כמו שציינתי באופי. במהלך חייו מעולם לא יצר קשר הדוק (חברי, או רומנטי) עם אף אחד, על אף שהיו ניסיונות ליצור כאלה מצד האחרים.
עוד משהו: אני חושבת שלשד רצוי שיהיה כוח כלשהו, לא? {אם כן, תחליטי את. אם לא… שיהיה עם רובים ואקדחים, או..משו}
אני שמחה שאהבתן ^^
אני אוסיף את הדמויות, למרות שאני לא חושבת שהם יכנסו בפרק הבא, אבל אני חושבת שבעוד שני פרקים ^^
ושיניגאמי? אני יודעת שזה קצר, רשמתי לעצמי להאריך את זה ^_^
נוכל=נאכל
ו…שקית? זה לא בדיוק מסתדר לי עם התחושה של הסיפור.
פורס=פורש ("פורס" משמעותו חותך לפרוסות)
קשה לי קצת לומר מה יש לשפר, אבל בסך הכל זה בסדר :)
שדה
שם: אמטיסט
גיל: 20
מראה: שער אדמדם וגלי שמגיע רק עד כתפיה, עיניים זהובות קצת יותר מהגוון שנראה טיפוסי אצל רוב השדים, עצמות לחיים גבוהות, חיוורת מאד, מתנועעת באלגנטיות. היא דואגת למראה יותר מדי (ולא נראה לי שהיא ממש יכולה) ובכל זאת יש לה מן יופי לא קונבנציונלי במיוחד, מוזר אך בכל זאת יפה. יש לה קימורים, אך לא יותר מדי, צווארה ארוך ומלכותי.
אופי: עקשנית כפרד, מנומסת, כשהיא כועסת במיוחד היא תמיד תעשה איזו יציאה דרמטית, לא סומכת על אדם מלבד עצמה (וגם בעצמה מפקפקת מדי פעם), כריזמטית, אמיצה, חשדנית, שקולה, שנונה, חדת הבחנה, מלומדת. למרות שהיא קשוחה ולא מראה את רוב רגשותיה בציבור, ושדים אחרים היו חושבים שהיא רוצה נקמה, היא לא. היא רוצה ללמד את האנושיים, זה לא שהיא מתכחשת לכך שמה שהם עשו (ועדיין עושים) נורא ואיום, היא פשוט מאמינה שאפשר לשנות אותם. לחנך דור חדש של בני אדם, לא בדרכי אלימות אלא במדע, בחינוך, בספרות, במה שבני האדם יכולים להיות.
רקע: אביה היה מורה, הוא לימד אותה כל מה שהיא יודעת ואיך להמשיך בעקבותיו. למרות שהיא לא רוצה להיות כמו אביה וללמד היא רוצה להמשיך את מורשתו, הוא האמין כמוה בכך שאפשר לחנך את בני האדם. בני האדם אמנם לקחו אותו, אך מסיבה כלשהי לא הרגו אותו, והיא חייבת לגלות למה. אמה מעולם לא הייתה בשבילה דבר מלבד קרובת משפחה, מאז ומתמיד היא הייתה מרוחקת וקרירה, בזמן שאביה היה חם ואוהב, אז כשלקחו את אביה והשאירו את אמה שם, היא הצטערה שהמצב לא היה הפוך, הכל יכל להיות פשוט יותר עם המצב היה הפוך.
עוד משהו: מבלה זמן רב בקריאת הספרים הספורים שהיא מצליחה להשיג.
(מקווה שאהבת :))
(ואם תצטרכי את שני התאומים האנושיים אני יכולה לכתוב דמויות להם)
כן, אני אשמח ^^
וזו אחלה דמות, אני אוסיף אותה ^_^
ורציתי להוסיף לאופי שלה: היא לא נאיבית, היא צינית אך לא כמו שדים אחרים שהכירה.
תאומים אנושיים
שם: ארתור
גיל: 19 ו45 דקות.
שם: אדמונד
גיל: 19 וחמישים דקות.
מראה התאומים: זהים לחלוטין, בין אם זה בתווי הפנים השדוניים שלהם, שיערם החום שמגיע כמעט עד כתפיהם ולעולם לא מסתדר, עיניהם הירוקות והחמות, שפתים הדקות, מבנה גופן כחוש מעט אך בכל זאת נאה, ולעולם לא תראה אותם לא לבושים במלבושיהם הטובים ביותר, עם חליפות יפיפיות שלוקח שנים להכין וכובעים כמעט גדולים מדי לפעמים שתמיד נותנים להם לעשות כניסה מרשימה.
ארתור, אופי: ארתור הוא האח הלא אחראי, הוא לעולם לא חושב על ההשלכות, נהנה לצחוק על אנשים ועל עצמו, מתחבב בקלות, כריזמטי, ערמומי, לעולם לא יסרב ללכת לאיזו מסיבה או אירוע, הוא מאמין שהחיים נועדו בשביל החיים ולא המתים (ולמתים הוא מתייחס בתור אחיו אדמונד) ולכן נהנה מהם עד התום.
אדמונד, אופי: אדמונד מסוגר מאד, הוא לעולם לא מראה את רגשותיו ולא מתחבב על אנשים בקלות. נשים היו חושבות עליו בתור בחור מסתורי ומרשים, אך הוא לא מבקש שום תשומת לב, הוא שונא תשומת לב. הוא נשאר הרבה בחדרו, קורא ספרים, ונהנה מחברתו שלו מפני שהוא בהחלט לא אוהב אנשים אחרים, הוא לא אוהב את מה שהם עשו לשדים והוא לא אוהב את אורך החיים שלהם עכשיו. לפעמים הוא תוהה איך זה בכלל אפשרי שאחיו התאום שונה ממנו כל כך, והוא נוהג לחשוב מחשבות דומות לזו הרבה. מפני שהוא לא מדבר הרבה, הוא חושב הרבה, וכותב את מחשבותיו הרבות במחברות קטנות שהוא מחביא בתוך מיטתו.
רקע: אביהם ואמם הם אנשים יוצאים מן הכלל, עשירים, יפיפים, וסנובים יותר מכל אדם אחר. יש שיאמרו שאורח חיים כמו שהם מנהלים (עם מסיבות, משתים, תערוכות וכו') הוא אורח חיים משונה, ויש היאמרו שזו הדרך המושלמת לחיות. סבם היה צייד שדים במקצועו עד שהחליט לפתח עסק משפחתי חדש, והוא צד יותר שדים מאשר נכדיו יכולים לספור, למרות שכיום הסניליות תפסה את סבם (שלדעתו של אדמונד מאז ומתמיד היה חולה נפש) ואי אפשר לשמוע על מסעותיו בבירור.
(מקווה שאהבת :)
זה נחמד ^_^
אני חושבת שהם יכנסו בפרק הבא :)
תודה :)
שם: ארין
גיל: 16
מראה: שער שחור חלק ומעט שמנוני (כי היא מעולם לא גזרה אותו מרצונה, או טיפלה בו) שמגיע לה עד המותניים, עיניים צהובות זוהרות שהמבט שהן נותנות לעולם לא יביע אהבה רבה, או אכפתיות. עור חיוור על גבול החולני, שפתיים דקות, מפוסלות. אף יווני, ריסים מסולסלים וגבות דקיקות. היא רזה כל כך עד שרואים לה את העצמות, וזה ממש חולני. יש לה פוני שכשהוא מפוזר הוא מסתיר לה מעט את העיניים. עצמות לחיים גבוהות ופנים אליפטיים יותר מהרגיל, שהשער ממסגר אותן כמו תמונה של ילדה, היא לא נראית אמתית. אם לא העיניים היא הייתה נראית מעט כמו גופה.
אופי: מסוגרת, היא מעולם לא דיברה הרבה, בחברת אנשים אחרים. קשה לה מאוד להביע רגשות חמים, אהבה, שמחה, אושר, הרגש היחיד שאפשר לזהות אצלה הוא שנאה תהומית, שנראית בכל צעד שהיא עושה, בכל תנועה ובכל מבט שהיא שולחת החוצה. במהלך השנים היא פיתחה עור של פיל וכמעט דבר לא יכול לגעת בה. את כל הרגשות היא שומרת בפנים, מחכה לזמן הנכון שבו תוכל להביע אותם, כי כל רצונה הוא לגרום סבל לאלו שגרמו לה להרגיש את הכעס שחילחל לעמקי נשמתה, ולאלו שגרמו לה להיהפך למה שהיא עכשיו.
אדם/שד: שדה
רקע: מגיל קטן זה תמיד היה רק היא, ואחיה הקטן. הוא היה זה שגרם לה לחוש אושר, אהבה, שמחה ואת כל הרגשות האלו שמגדירים את מי שאנו. בחברתו מעולם לא הרגישה שנאה, פחד, אימה וכו'. הוא היה הדבר היחיד בחייה שיכלה לסמוך עליו באמת ובתמים, והיא שמרה עליו כאילו הוא המפתח להצלת עולמם.
יום, אחד, כשיצא לחפש אוכל, היא חזרה לבית שלהם, אם ככה אפשר לקרוא לו, וכל מה שמצא היה דם, ופתק קן, כתוב בכתב יד מוכר להפליא. בפתק היה כתוב רק דבר אחד 'מצאו אותנו, וכנראה שלו נתראה עוד לעולם, ארין. תברחי, תתחבאי, תסתתרי כמו שרק את יודעת, אחרת תסבלי כמו שלא חשבת שאפשר לסבול.' הוא כבר היה בן עשר, וחכם מרוב הילדים. ארין הייתה בת ארבע עשר. באותו הרגע כל מה שהרגישה היה זעם מעוור, חסר מעצורים, והיא נשבע שגם אם תידרש להרוס את כל העולם, היא תימצא את מי שלקך ממנה את אחיה. היא יצא למרדף אחרי שובל הדם, ונפלה למארב שהציבו למקרה שיש ליד הזה קרוב משפחה, והיא סוממה ונלקחה לבית גדול, ונזרקה לחדרון חשוך. כל יום היא קיבלה מנות דלות של אוכל ומים, ופעם ביום היה מגיע מישהו ושואל אותה שאלות שלא יכלה לענות עליהם, וגם אם יכלה לא הייתה עונה לו בעד שום מחיר שבעולם. אלה אם אחיה יחזור אליה.
הדבר הזה נמשך שנתיים, שבמהלכן ארין חיסנה את עצמה כמעט לכל סוג כאב קיים, מלבד כאב האבדון, ומנעה מעצמה לחוש כל רגש פרט לשנאה תהומית, והאבל על אחיה. אחרי שנתיים סוף-סוף נפתחה לפנייה הזדמנות לברוח, והיא ניצלה אותה ויצאה מהמקום ההוא בפראות ובעוצמה רבה כל כך שלא הייתה מביישת צבא שדים, או אריות מורעבים הרואים טרף קל-השגה.
מאז היא הסתתרה, והחלימה, והשנאה שהרגישה מעולם לא נרגעה, וגם לא הכאב שהרגישה בכל צעד, בכל נשימה.
זו אחלה דמות, תהיי בטוחה שאני אשתמש בה ^^
רק יש קצת בעיה עם הגיל. זה בסדר שהיא תהיה בת שמונה כשאחיה נהרג, והמאסר שלה יהיו בערך 10 שנים? כי זה לא מסתדר לי עם הסיפור ><
(אני נורא מצטערת, פשוט אני צריכה שזה יסתדר לי עם הקו עלילה….)
אין בעיה, רק כדי שהאח לא יהיה קטן מדי, אחרי הכל הוא צריך לכתוב לה פתק, או להשאיר לה הודעה, איך שהוא. לא ממש אכפת לי איך. מבחינתי הוא יכול לכתוב בדם שלו. (כן, קצת קריפי)