שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 12

התאומים התווכחו בניהם על משהו לא ידוע וכנראה טיפשי. מאל הקשיב בתשומת לב רבה לאמטיסט. ואמטיסט ישבה כשגבה לאיש המוזר.
קטרין היחידה ששמה לב אליו. ולצערה, היא לא ידעה מה לעשות.
אז היא עשתה את הדבר הראשון שעלה לה לראש- היא צעקה עליו.
"מי אתה?" השאלה שלה השתיקה את כולם. "מה אתה רוצה?" אמטיסט כיוונה את אקדחה לאיש. הוא נראה בסוף שנות העשרה, נער ולא איש. אבל מה שקטרין רצתה לדעת האם הוא אויב או ידיד.
"אני הייתי כאן כול הזמן." כול הזמן הזה? "קוראים לי מאסארו. אני פשוט הקשבתי למה שדיברתם, וזה עיניין אותי אז התקרבתי."
אמטיסט נראתה חשדנית. התאומים לא אמרו שום דבר. רק מאל נראה כאילו לא אכפת לו, והתיישב בחזרה.
"אמטיסט, תרגעי. כנראה הוא רצה לתפוס מחסה מפני הגשם, לכן נכנס למערה לפני שהגענו. את לא צריכה לרצוח אותו בגלל שפעל בהיגיון," אמר מאל בגלגול עיניים.
"אתה לא חמוש, נכון?" אמטיסט לא התרפתה מחשדנותה. מאסארו הניד בראשו.
"קסם?" המשיכה לשאול.
"יכול להיות," הוא ענה.
קטרין הזדקפה. עבר הרבה זמן מאז שראתה מישהו משתמש בקסם.
"איזה סוג של קסם?" שאל אחד התאומים. לפי הקול, היא חשבה שזה אדמונד. אבל גם ארתור יכול להיות רציני לפעמים. והם היו כול כך דומים, אי אפשר היה להבדיל, במיוחד לא עם האור שהיה להם.
אבל מאסארו התעלם מהשאלה. "אתם רוצים שלום, נכון? זה נשמע די מגוחך. איך אתם רוצים להשיג את זה?"
השתררה דממה. קטרין הביטה במאל, בשביל שידבר. אבל הוא שתק.
"נחשוב על זה אחר כך," אחד התאומים ענה לפתע. "הארו, האח הקטן של מאל, נחטף. לכן, כרגע המטרה שלנו היא להחזיר אותו, ואם נצליח לשכנע יותר אנשים בזה שהמלחמה היא טיפשית, יותר טוב."
והדממה חזרה שוב. מאסארו התיישב, ולא נראה שהפריע לו האקדח של אמטיסט.
"בהצלחה," הוא ענה. "זה טיפשי, ואתם תהרגו, אבל בכול מקרה בהצלחה."
"זה לא טיפשי!" קראה לפתע קטרין. "שדים נהרגים מידי יום. אנשים נהרגים מידי יום. אנחנו בסך הכול רוצים לעצור את זה." בשבילה, ההבדל היחידי שהיה בין אנשים לשדים היה צבע העיניים.
מאסארו משך בכתפיו. "זאת התאבדות. אבל, תעשו מה שאתם רוצים."
והדממה נמשכה. הפעם, אף אחד לא שבר אותה, והם נרדמו כעבור כמה שעות לקול הגשם השוטף.

אדמונד לא רצה לישון. מאז שקטרין הזכירה את המשלחת, הזכרונות לא הפסיקו לחזור. הוא פחד מהם.
לכן, הוא לא הלך לישון. והוא קצת שמח שאמטיסט אירחה לו חברה.
"קרה משהו שהפך אותך לכזאת חשדנית ומרוחקת?" שאל אדמונד, בניסיון לפתח שיחה.
"חוץ מהפלישה של בני האנוש?"
"כן."
היא שקלה את שאלתו למשך כמה רגעים. "לא ממש," היא אמרה באנחה. "כנראה נולדתי ככה. מרוחקת, חשדנית וקרירה. חוץ מזה, איתכם בני האנוש אי אפשר לא להיות חשדנים."
"אפשר."
היא משכה בכתפיה. "בשביל מה? בשביל לבטוח במישהו ואז למות על ידיו?"
"יש אנשים טובים."
"כמוך וכמו אחיך?" היא נחרה בבוז. "אתם בטח כמו כול השאר. בני אנוש הם כולם אותו הדבר."
"ארתור יכול להיות מעצבן, אבל הוא אף פעם לא פגע במישהו."
"ואתה? אתה פגעת במישהו?"
אדמונד פתח את פיו, אך שום קול לא יצא. הוא רצה לשקר ולהגיד שהוא לא פגע באף אחד, אבל הוא לא יכל. אמטיסט פירשה את השתיקה ככן, וגילגלה את עיניה.
"מה אמרתי? אתם כולכם אותו הדבר."
אמטיסט התחילה לנגב את האקדח. היה ברור שהיא לא תעזור להם.
אך לפתע היא הרימה את מבטה. "למרות שאני לא ממש חושבת שאפשר להשיג שלום, אני רוצה לעזור לכם. בגלל אחיו של מאל, לא בגלל השלום," היא אמרה, וחייכה במרירות. "רק אתם יכולים לחטוף מישהו צעיר כול כך ולעשות עליו ניסויים."
"למען האמת, אני מסכים."
היא הביטה בו בהפתעה. "באמת?"
אדמונד משך בכתפיו. "כפי שאמרתי, יש אנשים טובים, ויש פחות."
"אתה לא מחשיב את עצמך למישהו טוב." היא לא שאלה.
"לא ממש." הוא הביט בארתור, שבאותו הרגע ישן. "אבל אני רוצה לשנות את זה. זו אחת מהסיבות שבגללן הצטרפתי."
"הו." אדמונד לא ידע איך להמשיך את השיחה. אבל מסתבר שאמטיסט ידעה.
"מה עשית שאתה מחשיב את עצמך למישהו לא טוב?" היא שאלה. "א-אם זה בסדר שאני שואלת…"
אדמונד לא ענה.
"א-אוקיי…" היא פיהקה. "זה בסדר שאני אלך לישון?"
"חשבתי שאת לא סומכת על אף אחד."
"לא ישנתי קרוב ליומיים. בשלב מסוים אני ארדם, ואני מעדיפה שלב מוקדם יותר."
"מה עשית שלא ישנת במשך יומיים?"
אבל אדמונד לא הרוויח תשובה על זה. אמטיסט נרדמה, משאירה אותו לבד, עם הזכרונות.

.
אני יודעת, לא העלתי הרבה זמן. סורי :/
בית ספר, חוגים וכדומה לא נתנו לי. שוב, מצטערת :/