שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 8

הארו היה רעב. הוא בדק אם נשאר אוכל, אבל השקית הייתה ריקה. עכשיו הוא יצטרך ללכת לחפש אוכל בחושך הזה.
"מאל, הלכתי למצוא קצת אוכל…" הוא לחש לאחיו, ופנה לדרכו. היער היה חשוך, אבל להארו היה את הקסם שלו. לא הרבה שדים יכלו להשתמש בקסם. המיומנות של הארו הייתה יצירת אש, והיא הועילה במיוחד ברגעים כאלה.
הוא מצא כמה שיחים שאפשר לקטוף מהם פירות אכילים, פטריות לא רעילות, ובדרך קטף כמה עשבי מרפא ועלים שיוכלו לשמש שתחבושות במקרה של פציעה. את מה שהוא הביא למאל לפני יומיים הם השאירו בבקתה, ביחד עם כול החפצים שלהם.
מה שגרם לו לתהות… אחרי שהם יעזבו את היער, מה הם יאוכלו? הם מצאו נחל קטן שזרם ביער וממנו שתו (למרות מחאותיו של ארתור), אבל מה אם הם לא ימצאו אחד כשיעזבו? הארו פחד לצאת מהיער. הוא לא ידע מה יש שם, והבלתי נודע הפחיד אותו.
הוא נעצר למחשבה פתאומית. בני האנוש באו לכוכב לא מוכר, וככול הנראה פחדו גם הם. ואז באו שדים, ואולי התקרבו יותר מידי. זה לא הצדיק את ההתנהגות האנושית, אבל הפך אותה להגיונית קצת יותר.
הוא המשיך לתהות, השקית עם האוכל ביד אחת, והיד השנייה עם האש שלו. הוא ניסה להיזכר, באיזו דרך הוא פנה? ימינה, שמאלה, או להמשיך ישר? לעזאזל. אם הוא ילך לאיבוד, זה לא יהיה טוב.
לפחות יש לו אוכל.
הוא החליט להמשיך ישר, והוקל לו לגלות שהוא חזר למקום ממנו הוא התחיל. מאל ישן, והוא היה נראה כול כך מצחיק. הארו היה האח הקטן, ולכן הוא לא יכל להתאפק. הוא דגדג את מאל, ביודעו שהצוואר זו נקודה התורפה שלו. והתוצאה הרצויה התקבלה- מאל צעק בהפתעה, וקם בבהלה. הוא נרגע רק כשראה את הארו צוחק.

מאל אהב לראות את הארו צוחק. זה הרגיע אותו, לדעת שהאח הקטן שלו בסדר. הוא עדיין קצת כעס -היה לו חלום טוב כול כך!- אבל קם כשראה שהארו הביא אוכל. בשביל אוכל, מאל יתעורר מהר מאוד.
"לא הצלחת להירדם?" הוא שאל, מושיט את ידו לאוכל. הארו הרחיק את השקית ממאל בתגובה. "הייתי רעב, אז יצאתי לחפש אוכל. זה לא בשבילך," הוא אמר בגלגול עיניים, ובחיוך.
אבל אז הוא קפא.
הוא שמט את השקית, והאוכל שהוא אסף התפזר על האדמה. הבעתו הייתה מפוחדת, ומאל העיף מבט אחורנית. הוא לא ראה כלום חוץ מהתאומים שהתחילו להתעורר בגלל הרעש שהם עשו. אבל ההבעה של הארו לא השתנה, והוא המשיך להביט בפחד קדימה. הוא התחיל לנשום במהירות, וזה היה נראה כאילו הוא נחנק. מאל היה מודאג. שום יצור חי שהוא מכיר לא עושה את זה סתם ככה.
ואז הארו כשל אחורנית, והעיניים שלו הפכו ללא ממוקדות. ולחרדתו של מאל, הוא איבד את ההכרה.
"הארו!" מאל מיהר אל אחיו. התאומים גם מיהרו אליהם, לא מבינים מה קורה. גם מאל לא ממש הבין, אבל הוא ידע שמשהו קרה להארו.
הוא בדק לו דופק. יציב. נשימה, קצת מהירה. למאל לא היה מושג מה לא בסדר.
ואז הוא שמע את הירייה.
הוא אוטומטית הרים את מבטו בשביל למצוא את המקור. ושם, הוא ראה מישהו עומד, אקדח בידו. האיש חייך אליהם, לא חיוך נעים. הוא כיוון את האקדח אליהם פעם נוספת. "זו הייתה יריית הזהרה. תתרחקו מהילד!" הוא צעק. מאל שלף את הפיגיון שלו, למרות שהוא ידע שזה לא עומד לעזור הרבה. רק בגלל הארו והקסם שלו האנשים במושבה לא ירו עליהם. אבל עכשיו, במצב של הארו, לא היה לו סיכוי.
"אתם שדים, נכון?" האיש שאל לפתע. למרות ההפתעה, למאל לא היה רצון לענות. "העיניים מסגירות אתכם. אני מנחש שאתם אחים, נכון? והוא בערך בגיל… 16? לא, קצת צעיר יותר… 15? 14? נו טוב, זה עדיין בסדר," בשלב הזה הוא התחיל למלמל לעצמו. הוא צעד באיטיות לעברם, ולמרות שהוא לא הראה את זה, מאל פחד. לא הייתה לו אפשרות לעשות שום דבר, וזה ייאש אותו. הוא פחד.
האיש המשיך להתקרב אליהם, ומאל חיזק את האחיזה שלו בפיגיון. לא שזה יעזור.
"אני סופר עד 3…" אמר האיש, עדיין מחייך. "ואז אני יורה. אם לא תזוז, אתה תמות." המרחק בניהם המשיך להצטמצם באיטיות.
"1…" הוא אמר. מאל שמע רשרוש מאחוריו, וצעדים.
"2…" זהו זה. זה הסוף. הוא קיווה שלפחות התאומים יגנו על הארו.
"3," הוא אמר, ובחיוך אחרון, ירה.

שני פרקים ביום ^^
בפרק הבא תופיעה דמות חדשה! הידד!
~ביקורת/הערה/תיקון~