שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 9

אדמונד הביט במתרחש מהצד, חסר אונים לחלוטין. האיש עמד לירות במאל ולקחת את הארו, אבל אדמונד רק עמד בצד. כמה עלוב.
הוא שמע רשרוש של עלים לידו, וראה נערה רצה לעברם. לא, יותר נכון לעבר מאל- כאילו עמדה לחסום את הקליע. למה? מי היא? הוא רצה לצעוק לה לעצור, זה מסוכן, אבל הוא לא מצא את קולו. הוא אפילו לא הבין מה קורה.
ואז נשמע הירייה. אדמונד הסיט את מבטו -הוא לא רצה לראות מחזה כזה, הוא ראה מספיק- ושמע צרחה. אבל הקול היה נשי, משמע שמאל היה בסדר.
אבל כשהוא הסתכל שוב, הארו והאיש כבר לא היו שם.
במקומם, הנערה המוזרה ישבה על ברכיה, ומאל עמד מאחוריה. הוא נראה מבולבל, בדיוק כמו אדמונד, אבל התאושש לאחר כמה שניות כשההבנה חלחלה אל ראשו.
"הארו…" הוא לחש. "הוא לקח את הארו…" קולו נשבר, וזה היה ברור שהוא בוכה. הנערה ניסתה לקום לנחם אותו, אבל לא הצליחה.
השמש התחילה לעלות.

"מי את?" שאל ארתור. הבוקר כבר עלה, ובזמן הזה הם טיפלו בנערה ובמאל. מאל לא נפצע, אבל הוא עדיין לא הצליח לעכל את זה. גם בשביל התאומים זה היה פתאומי, אבל הארו היה קרוב יותר אל מאל, ולא אליהם.
"אני…" הנערה התחילה. שיערה החום נפל הגיעה לה עד למותניה, ועיניה היו ממש יפות- הצהוב שלט בהן, אבל היה אפשר לראות חום כהה. עורה היה חיוור, כנראה בגלל הפציעה. היא הייתה ממש חמודה. "קוראים לי קטרין ווקר. נעים להכיר אתכם," היא אמרה בקול חלוש, וחייכה.
"תודה שעזרת לנו," אמר ארתור. הוא חייך את החיוך הרגיל שלו, אבל הוא עדיין היה קצת מודאג. ראו את זה עליו טוב מאוד. "כדאי שתנוחי. פציעה כזאת לא מחלימה תוך יומיים, ואת יפה יותר בלי תחבושת ודם על הכתף. דרך אגב, אני ארתור," הוא אמר בחיוך.
"ואני אדמונד. בבקשה, אל תיקחי אותו ברצינות, זה לא שווה את המאמץ," אמר אדמונד.
קטרין חייכה. זה היה חיוך נעים, לא עצוב ולא מזויף. פשוט, חיוך קטן ונעים.
"קוראים לי מאל. תודה שהצלת אותי מקודם," הוא אמר, קולו חדגוני ועצוב. "את יודעת במקרה מי האיש הזה?"
היא הנהנה. "האיש הזה… הוא מדען שהגיע במשלחת הראשונה. הוא חוקר צמחים, אבל כשיש לו זמן פנוי, הוא חוקר שדים. הוא בן אדם ממש מגעיל…" היא הפסיקה לרגע. אדמונד חיכה שהיא תמשיך, אבל במקום זה, היא שאלה שאלה.
"אתם, התאומים. אתם בני אנוש, נכון?" היא שאלה בסקרנות. "באיזו משלחת הגעתם?"
השאלה הזאת תפסה את אדמונד לא על המשמר. "במשלחת השנייה… למה?" הוא ענה.
"הו… אני מבינה," היא אמרה. זה הרגיז אותו. מבינה מה?
"בכול מקרה, הכרתי את המדען הזה לפני כמה זמן, אבל רק לאחרונה פגשתי אותו פנים מול פנים. זה התחיל בזה שיום אחד לפני שלוש שנים, נתקלתי בבת אנוש. היא סחבה על כתפיה שדה. האישה הזאת התחננה שאני אקח את השדה, ואטפל בה. השדה לא נראתה במיטבה- היא הייתה רזה מאוד, וצלקות היו בכול גופה. הבגדים שלה היו קרועים, והיא הייתה מאוד חיוורת. אז טיפלתי בה."
היא קמה, ולקחה כמה פטריות, והתיישבה במקומה, הפטריות עדיין בידה. "השדה ההיא סיפרה לי מה עבר עליה. אותו איש חטף אותה, ועינה אותה. עשה עליה ניסויים. הוא עשה דברים מחרידים. ואז, לפני שלוש שנים, הוא התכוון להרוג אותה, בגלל שלא היה לו צורך בה. ואז היא ברחה, והגיעה לאיפה שהיא עכשיו. אחרי שהיא הייתה בריאה יותר, ויציבה יותר, היא הלכה. היא אמרה שיש לה דברים לעשות. אז גם אני הלכתי לדרכי. והדרך שלי הובילה אותי אל המושבה הרביעית, ובגלל ששם יש שמירה דלה נגד שדים, הצלחתי להיכנס. וכעבור כמה ימים, פגשתי את אותה אישה."
רק באותו הרגע היא אכלה את הפטריות. היא החמיצה את פניה, שכן הן לא היו מהמשובחות ביותר.
"מה קרה לאחר מכן?" שאל מאל בקול יבש.
היא העיפה בו מבט, והנהנה. "אחר כך, היא סיפרה לי יותר על המדען ההוא, שהיה בעלה. היא לא ידעה מה הוא מתכנן, אבל היא ידעה שהוא מטייל. היא הניחה שזה כדי למצוא שדים חדשים לערוך עליהם ניסויים. היא אמרה לי איפה הוא נמצא בערך, וביקשה ממני לראות מה הוא עושה- ולמנוע את זה." הבעתה הפכה לעצובה, והיא הביטה במאל. "אני ממש מצטערת על אח שלך. אם לא הייתי פועלת אחרת-"
"זה בסדר," הוא אמר. "את לפחות הצלת אותי. זה כבר משהו. עכשיו נישאר להציל אותו."
"כ-כן…" היא אמרה, והוקל לה לשמוע שסלחו לה.
השתררה דממה. השמש כבר הספיקה לעלות גבוה יותר, והבוקר הפך לצהריים. "אז… מה התוכנית שלנו עכשיו?" שאל אדמונד.
מאל נראה מהורהר לרגע, אבל אז פנה אל קטרין. "האישה ההיא גרה במושבה הרביעית, נכון?" הוא שאל. קטרין הנהנה.
"אז נמשיך עם התוכנית המקורית," הוא אמר. "נסתנן למושבה הרביעית, ונשכנע את האנשים לעזור לשדים. ובדרך, נשאל את האישה ההיא איפה סביר להניח שהוא לקח את הארו. אחרי זה, נבוא למקום ההוא, נציל את הארו, נביס את האיש הרע, ונמשיך לשכנע אנשים להתיידד עם שדים," הוא אמר.
תיאורטית- קלי קלות. מעשית- מסובך יותר.

ווהו, דמות חדשה ^^
~ביקורת/תיקון/הערה~