שומריי-השערים. אש. פרק 1 חלק השני

***

"טוב שלא!," קרא לעברה מייקל כאשר איימי יצא מבניין ביתה אל הרחוב. "את יודעת, אפילו להיילי לא לוקח כל-כך הרבה זמן להתארגן בבוקר!".
מייקל היה החבר הכי טוב של איימי מאז כיתה ג'. הוא היה נער גובהה מהממוצע, עם שיער חום בהיר וגלי שעטף את ראשו בקצוות מזדקרים ומחודדים. היו לו עיניים חומות, כהות כל כך עד כדי שניראה כי האישון ניבלע בתוך ים של שוקולד.
תמיד היה להם ולהיילי ,החברה השנייה הכי טוב של איימי, הרגל נחמד לצעוד שלושתם יחדיו לבית הספר.
איימי חייכה לעברו, ניגשה אליו וחיבקה אותו חיבוק קצר ועדיין. "הי מייק". מייקל השיב לה חיבוק חסר ביישנות שהיה מאוד לא אופייני לו והשיב "הי איימס".
"ויאמר לזכותי," השיבה לו איימי "שלי, בניגוד אלייך, יש אמא נודניקית ומעצבנת, שיודעת בערך כלום על הבת שלה ועל החיים".
מייקל הרים מבת מופתע ואמר "את לא חושבת שהגזמת קצת איימס?". היא חשבה קצת ואז ענתה "לא".
מייקל הפנה אליה את מבטו והעיר בעוקצנות "ואו, איזו תשובה מפורטת".
איימי גלגלה עיינה "וחוץ מזה, יש היום איזה מפגש ראשון של המעודדות שרשמו אותי אליו. אז הייתי צריכה להתעסק עם המדים של הקבוצה, ולכן איחרתי קצת." היא הצטדקה והצביעה על הבגדים שלבשה: חצאית אדומה שהגיעה עד אמצע הירכיים שלה והסתירו מכנסיים קצרים שמנעו 'חשיפה לא ראויה' כפי שהמנהלת כינתה את זה, וחולצת בטן תואמת עם האות H עליה, האות הראשונה של בית סיפרם.
מייקל בהה בבגדיה ומבלי להתיק את מבטו נאנח " נו טוב," ואז שלח אליה מבט של 'מה כבר אפשר לעשות?' ואמר, " אז, כדאי שנתחיל ללכת בכיוון של הבית של היילי,"
היילי הייתה החברה השנייה הכי טובה של איימי. "היא תתעצבן אם היא תאחר בגללנו." הוסיף בנימה בדחנית שנורא אפיינה אותו.
איימי דחפה לו מרפק, צחקה ואמרה "יאללה בוא" והתחילה ללכת במעלה הרחוב.
הבניינים ברחוב בו הלכו היו בני עשר או חמש-עשרה קומות, כולם בצבעיי כתום, כחול וסגול. הבוקר היה מלא ערפל קריר שהקפיא את חלקי גופה החשופים של איימי.
הם הלכו כמה זמן על המדרכה והכביש הרעיש משמאלם, נהגי מוניות מנומנמים צפרו וצעקו אחד על השני, קול קלוש של ציפורים רפרף ברוח וריח מתכתי במקצת נישא באוויר הסתיו. אפשר לומר שזה היה בוקר שיגרתי במנהטן.
מייקל ניסה לפתח איתה שיחה על כל מיני בנות בבית הספר, על כך שעכשיו כשהם בכיתה ז' אז אולי הוא יציע חברות למישהי, על מה כדאי לעשות בדייט ראשון ועוד דברים בנושא.
איימי לא הבינה למה הוא מנסה לדבר איתה על דברים כאלה, כי לרוב הם הביכו אותו לחלוטין וגרמו לו להראות כמו עגבנייה מדברת.
אבל עכשיו, היה ניראה כאילו הוא היה ממש להוט לפתוח את הנושא. למרות שהנושא לא הפריע לאיימי ולא הייתה לה בעיה לדבר עליו, היא לא ממש התייחסה לדבריו של מייקל. היא לא הייתה מצליחה להתרכז בו גם אם ניסתה, היא הייתה עשוקה מידי במחשבות משלה על החלומות שחלמה לאחרונה.
בסופו של דבר הם הגיעו לביתה של היילי: בניין כחול משובץ חלונות עם עשר קומות כאשר היילי גרה בקומה הראשונה. מייקל לחץ על האינטרקום וכאשר היילי סוף-סוף ענתה איימי חזרה על מנהג ישן שלהם ואמרה בקול מעושה " האם לגברת היילי פלין מתחשק לצאת החוצה?".
מייקל ואיימי שמעו את היילי מתפקעת מצחוק בצד השני של האינטרקום ואמרה" אני יוצאת, רק תנו לי דקה".
כאשר היילי יצאה מהבניין היא הייתה לבושה בתלבושת האחידה החדשה: חצאית עד הברכיים בצבע תכלת, גרביון לבן וגבוהה, חולצה בצבע תכלת בעלת צווארון לבן שמוביל למחשוף בצורת V ועניבה מפוספסת.
שיערה בלונדיני ומתולתל נח על גבה, עיניה חומות אפרפרות ובהירות, עטופות בריסים יפיפיים, וחיוכה חושף שיניים כה מושלמות עד שהיו צריכים למקמן במוזיאון.
בעוד שלאיימי יש שיער חום כהה וגלי שהגיע אל טיפה מעל האגן שלה- משעמם, עיניה כחולות כהות- לא מקורי, ואפשר לומר שהדבר היחיד שאהבה בפנים שלה זה שתי גומות חן- רק שאף אחד אף פעם לא שם לב שהן קיימות.
בקיצור היילי נראתה מושלמת בעוד שאיימי יכלה רק לקוות שהיא חמודה.

הם התחילו לצעוד בכיוון בית הספר. איימי שמעה במעורפל את מייקל והיילי משוחחים משני צדדיה, אבל היא עצמה עדיין הייתה שקועה במחשבות על חלומותיה.
בחודש האחרון, איימי חלמה חלומות רבים ועקביים להחריד על נער, שככול הנראה היה בן גילה. בכל חלום הוא עשה דבר אחר, אבל כל חלום היה מוזר ופריקי בערך באותה המידה.
לדוגמא, פעם אחת, איימי ראתה אותו בתוך חלל גדול ומרוהט בסגנון נוצץ וססגוני, כאילו שחנות תכשיטים בשילוב של טווס החליטו לעשות לו מהפך שלם: מלא במראות מנצנצות, ווילונות ססגוניים, פוסטרים של סלבריטים, ספות מלאות נצנצים, שולחנות מחוסים דבר מה זוהר, מלא קישוטים בוהקים, זוהרים ומנצנצים ואורות בשלל גוונים.
הוא עמד באמצע החדר ובחן את הסביבה שלו בסקרנות וערניות. ולפתע הוא שמע דבר מה מבחוץ, סוג של יללה או האנקות. הוא עבר למעיין תנוחת קרב וארשת פניו העידה על כמה שהוא מרוכז.
שנייה אחר כך הדלת, שהייתה עשויה זכוכית מנצנצת, נפרצה באלימות והתנפצה לרסיסים. במהירות מדהימה, הנער התחמק מהשברים.
ואז כאשר איימי ראתה את צילו המעוות של היצור החלום ניגמר בהבזק של אור כתום ומסנוור…. ובאיזושהי צורה האור היה גם לוהט. בדיוק כמו שאר החלומות שלה.
מה זה אמור להביע? לא היה אף היגיון בחלומות הללו. למה היא חלמה על הנער הזה שוב ושוב? מה קורה לה?!
לא היה לה מושג מה החלומות אומרים או למה היא חולמת אותם. איימי אפילו לא ידע למה זה הפחיד אותה או למה היא מסתירה את חלומותיה ממייקל ומהיילי. הם היו החברים הכי טובים שלה, לא הייתה צריכה להיות לה בעיה לספר להם על חלומותיה.הם תמיד סיפרו הכול אחד לשני, היא לא הבינה למה היא מרגישה מעיין דחף לשמור על חלומותיה בסוד. אבל היא אכן עשתה זאת, והיא הייתה נחושה בדעתה להמשיך.
"איימי, איימי,איימי!" לקח לאיימי הרבה מאוד זמן להבין שהיילי קוראה לה.
איימי הרימה את ראשה במהירות אל חבריה במבט מתנצל "סליחה לא שמתי-לב שקראתם לי".
מייקל נעץ בה מבט מתגרה וספקני ואמר" את בטוחה? כי דיי צעקנו לך באוזן איזה 5 פעמיים".
איימי הסמיקה, " הייתי שקועה במחשבות, זה הכול".
היילי שלחה אל איימי מבט מודאג "הכול בסדר איימי?" שאלה היא בטון דואג "קרה משהו?".
כן, עדיין קורה משהו, חשבה לעצמה איימי, אני ממש לא בסדר.
אבל היא רק גלגלה עיניים, וחייכה כאילו שהתשובה מובנת מאילו ואמרה" נו ברור שכן, אפשר לחשוב מה כבר קרה".
כנראה שאיימי לא הייתה משכנעת מאוד, כי מייקל אמר בטון מודאג, מה שלא התאים לו במיוחד "בסדר איימס, מה שאת אומרת".
"טוב הגענו, בית הספר הוטסון שבמנהטן" הכריזה היילי כאשר בית-הספר "הוטסון" ניגלה לעיניהם. איימי ידע שהיילי רק רצתה להקל על איימי ולהחליף נושא, ואיימי הייתה אסירת תודה על כך.
בניין בית הספר היה צבוע בלבן בוהק ונגיעות של צהוב. קצת כאילו מישהו התעטש עליו, חשבה לעצמה איימי, וכאשר ניסתה לדמיין לעצמה תמונה בראש של ילד ענק מתעטש על בית הספר, זה העלה בה גיחוך.
מייקל הפנה אליה מבט שואל. איימי נענעה את ראשה כאילו לומר שזה לא ממש משנה.
מדהים ככל שזה נישמע, איימי מייקל והיילי היו מסוגלים לנהל שיחה חסרת מילים, רק פרצופים והבעות.
בית הספר היה מוקף חצר עם מה שבית הספר מסוגל לקרא לו דשא : בוץ עם עשבים מיובשים וכל מיני צינורות השקיה שהתפוצצו.
בחצר היו כמה שולחנות עץ שכוסו במדבקות ובגרפיטי, החצר הייתה מוקפת בגדר של עמודי מתכת במרווחים בערך בגודל ראשו של ילד בתיכון.
הבניין היה בעל שלוש קומות. כולן משובצות בחלונות, חלק עם עדניות פרחים חסרות פרחים, חלק מכוסים בסורגים חלודים וחלק סתם מלוכלכים מלשלשת של יונים.
בית ספר ממוצע בהחלט.
מייקל פלט אנחה ואמר בקול של קדוש מעונה "בית ספר. כמה שלא התגעגעתי אלייך". השלישייה פרצה בצחוק והם נכנסו לבניין.