שונה פרק 34
באיזשהו שלב רגליי התחילו לזודז לבד בדרך המוכרת אל
החדר שלי נכנסתי ושניה לפני שסגרתי את הדלת אחרי
נשמע קול "היי מה את משאירה אותנו בחוץ?" זה היה
קולה של מרינה "אני די עייפה ותיכננתי ללכת לישון"
אמרתי והיה אפשר לשמוע את התשישות שניסיתי להסתיר
"נעשה מסיבת פיגמות,יהיה כיף" אמרה מרינה "כן, אתם תעשו
מסיבת פיגמות ואנחנו – נעוף מפה " אמר שלדון "הו לא אתם
גם נשארים למסיבת פיגמות" אמרה מרינה עם חיוך ממזרי על פניה
"טוב, אז אני אלך חהתקלח ואז נוציא לפועל את התוכנית הרגילה"
אמרתי וחייכתי חיוך ממזרי כשל מרינה בעוד שלדון וניק זזו בחוסר נוחות
ואז פשוט לקחתי את התיק שלי וניכנסתי אל חדר האמבטיה הקטן הוצאתי את
תיק האיפור שלי ושמתי אודם אדום וסמתי מסקרה ואיילנר כך שפניי נראו אפילו
יותר חוורים מן הרגיל, ואז לבשתי גקט עור שחור עם גופיה לבנה מתחתיו ומכנסים
שחורים עם פייטים "מצטערת" לחשתי אל הדלת הסגורה ואז פתחתי את המעבר הסודי
אל המרפסת כמובן שנעלתי אותו אחריי לא לפני שקראתי לכפילה שלי "תיהי עדינה איתם
במיוחד עם ניק" אמרתי וחייכתי אליה חיוך עצוב הייתי יכולה לקפוץ אבל פחדתי שהחרבות
על גבי ישפדו אותי לפני שאני אגע בקרקע, אז במקום זה פשוט שיגרתי את עצמי אל
האופנוע שלי, כמובן שאף אחד מן התלמידים לא עצר אותי, וזה מכוון שנראתי כמו אחת
מן השומרות וכולם יודעים שעדיף לא להרגיז שומרת, בדיוק כמו שעדיף לא להרגיז
אותי, חשבתטי במרירות בעודי עולה על האפנועובזמן הנסיעה חשבתי על המכתב
שהפקדתי בידי הכפילה שלי עם מיקומי ואמרתי לה שהיא תדע מתי לתת להם אותה
אתם בטח חושבים למה עשיתי את זה,נכון? טוב, פשוט עדיף שאני אובא אליו והיחידה
שתיפגע תהיה אני ולא שהוא יבוא וכול מי שחשוב לי ימות או יפצע, נפלטה מפי אנקת כאב,
אבל לא כאב פיזי אלה נפשי, ברגע שהגעתי אל המקום בו נמצא הוא, אני לא יודעת
איך אבל תמיד ידעתי איפה הוא נמצאה ואיך לתקשר איתו הרמתי מבט אל הטירה
העשויה כולה אבנים שחורות ועם פסלי הגרגוייל "על החיים ועל המוות" אמרתי וצחקתי צחוק
מריר, מכוון שידעתי שרוב הסיכויים נגדי ואין לי סיכוי לצאת משם בחיים
תגובות (0)